אני מתגעגעת לעיראק -מקום ילדותי ,אך אינני מתגעגעת לאנשיה  שפגעו בי
ובמשפחתי על לא עוול בכפנו.

פרחה סלמה

נולדתי בשנת 1927 בבגדד.בת למשפחה בת 7 ילדים. בשנים הראשונות לילדותי גרנו בבגדד הישנה, אך ברגע שהחלו לבנות את השכונה החדשה "בתאוין" עברנו להתגורר שם.

חיינו ברמת חיים גבוהה. אולם תמיד זה היה מלווה בחרדה להמשך קיומינו במקום .
אבי, למרות שהיה איש דתי, הסכים לשלוח אותי לביה"ס "אליאנס" שהיה  ביה"ס חילוני ובלבד שארכוש השכלה.
אולם למרות חיי הרווחה הכלכלית, ברחנו מעיראק ונטשנו את כל רכושינו מיד כשנתנה הרשות החוקית לעזוב.

מדוע עזבנו את המקום ,שנולדנו וגדלנו בו.

עזיבתנו היא התוצאה הסופית של סדרה ארוכה של פוגרומים, התנכלויות, הסתה, הפחדות, פגיעה אישית והשפלות, אשר הגיעה לשיאה כאשר בן משפחתי ששון דלל נתלה ב-1.6.49 .

הזיכרונות הקשים שלי מעיראק מתחילים עם ה"פרהוד", אותו פוגרום פתאומי ונורא שנחת על יהודי בגדד ב-1941.

לא היו כל סימנים מקדימים ,שיבשרו את העומד להתרחש. הלכתי כהרגלי יחד עם אחיותיי לבית דודתי בגינת ראזי.
כשישבנו במרפסת התחלו לשמוע צעקות שבר מבתי היהודים וקולות של המונים ערבים צועקים מילות גנאי ליהודים. רצנו לראות מה פשר הדבר, ונדהמנו לגלות המונים נעים לעבר הבתים היהודים, נכנסים לבתים ומוציאים את כל תכולות הבתים. כורסאות, בגדים כלים ומכול הבא ליד. כמו כן  מכים או הורגים את כל מי שנקרה בדרכם. רצנו מהר לביתנו והסתתרנו. לא זכור לי כיצד ניצלנו, אולם הם פסחו משום מה על ביתנו.

בת דודתי חוותה על בשרה את הביזה. כל תכולת ביתה נשדדה, ושנים לקח לה עד שהתאוששה.

אחותי בתוך הבית בבגדאד	הבית בבגדד

אחרי 2 ימי טבח וביזה, "נזכרו" הבריטים להיכנס לעיר להשליט סדר.

הידיעות על כמות ההרוגים וההרס הנורא זעזעו את הקהילה .האסון היה רב. הפוגרום היה נקודת מפנה לרבים בקהילה היהודית. שכנים של אתמול הפכו לפתע לרוצחים וגנבים. דמם של היהודים הפך הפקר.

הצעירים היהודים חפשו מוצא לתחושת חוסר האונים וחוסר הצדק, שפקד את האזרחים היהודים בעיראק. כיצד יבטיחו לעצמם משטר ,שיעניק שוויון וחופש לכל האזרחים ללא הבדל דת? חלק מיאנו להינחם על הטבח ופנו לאופציה של הגנה עצמית ,וחלק פנו לאופציה של המפלגה הקומוניסטית, שהבטיחה הגנה ושוויון  לכל המיעוטים.כולם חיפשו מוצא מחוסר האונים שפקד את הקהילה.

בן משפחתי הצעיר. בן 16 בלבד, לא יכול היה להירגע מה"פוגרום" ונתפס לרעיון הקומוניסטי. הוא הספיק להיות זמן קצר חבר בתנועה, כאשר נתפס ע"י הבולשת העיראקית. הואשם ב"קומוניזם": ונידון למיתה בתליה.

לא התחשבו בגילו הצעיר.
לא התחשבו בתום ליבו.
לא התחשבו בכך שלא פגע מעולם בעיראק .

הוא נתלה בניגוד לכול קנה מידה הומאני ומוסרי. ב-1.6.49 כשהוא רק בן 16 הועלה לגרדום.

אולם בין ה"פרהוד" ובין תלייתו של בן משפחתי עברו כ-8 שנים ,שבהם גיבשתי את החלטתי לברוח מעיראק בכל מחיר.
אחרי ה"פרהוד" חשתי נבגדת ע"י ידידי ושכני, כיצד אוכל אי פעם לבטוח בהם? גם השגשוג הכלכלי, שפקד את עיראק בשנות המלחמה, לא הניא אותי מהמחשבה שעלי לעזוב.

הדבר התגבש כתוצאה מההתנכלויות היום יומיות, שהיו מנת חלקי ושל אחיי כנערים ונערות צעירים.
באחד הימים לבשה אחותי שמלת "ברודרי", שאמי רקמה במשך חודשים. היא עברה ברחוב, אך בטחונה של אחותי היה לצנינים בעיני בעלי החנויות. אחד הקצבים הוציא לפתע חלקי בשר נוטפים דם והשליך עליה כשהתקרבה לחנות. נקל לשער את הכעס וההשפלה שחוותה. אף אחד לא ניגש לעזור  לה או לנזוף בקצב. בסך הכול "פגע ביהודייה".
מששבה הביתה נשבעה לעזוב את עיראק בכל דרך. היא הגשימה את משאלתה ועזבה לבד.

פרחה עם חברות על החידקל

אחי סבל גם הוא  מהתנכלויות בלתי פוסקות. הוא נהג ללבוש כובע "פס", אולם אף אחד לא הניח לו לעשות זאת. בכל פעם שעבר ברחוב,  היו נערים  רודפים אחריו ומורידים לו זאת. לא הייתה כל כתובת להתלונן על ההתנכלויות.

המשטרה העלימה עין מפגיעה ביהודים

.כשעברתי  ברחוב היו עוצרים ומעליבים אותי בכינויי גנאי, "יהודייה יהודייה" היו קוראים לי בלעג. יום אחד נזרקו לעברי גללי סוס.

הקמת המדינה גרמה לתסיסה ברחוב , אנשים התחבאו בביתם , כל יהודי שנקרה בדרכם של הערבים  ספג מכות.
חכינו בכיליון עיניים ליום בו נוכל לברוח מעיראק.משאלתנו התגשמה כאשר נודע על החוק ,לפיו ממשלת עיראק מתירה ליהודים לצאת  .ההגבלה הייתה בפרק זמן של שנה. נישאתי כמה שבועות לפני כן  למשה דלל.

גם משפחתי וגם משפחת  בעלי נטשו  את כל רכושם, ויתרנו על הנתינות העיראקית  ויצאנו חסרי כול לישראל. שנים רבות של עבודה וקשיי הסתגלות, עד שהצלחנו לשקם את עצמנו בישראל.