חבר המפלגה הקומוניסטית בעיראק בשנים 1946-1951 – הועלה בניגוד לרצונו על מטוס ונשלח לישראל.

בסיפורי האישי אני מבקש להתחיל  בפרק האחרון של חיי על אדמת  עיראק ורק לאחר מכן לשוב ולספר כיצד הגעתי לכך.

ב-18.4.51 נאסרתי פעם נוספת ע"י הבולשת העיראקית. האשמה: חברות במפלגה הקומוניסטית. לא הבנתי מדוע נאסרתי  שנית ,זמן קצר אחרי שחרורי מבית הכלא באשמה דומה. רק בבואי לחדרי ה"CID  "  (משרדי הבולשת העיראקית) הבנתי את הסיבה.

מיד עם היכנסי לחדר החקירות נתבקשתי לחתום על מסמך לפיו עלי לוותר  מרצוני החופשי על אזרחותי העיראקית ולעזוב את עיראק.

סירבתי לחתום.

אנשי המודיעין איימו להשליך אותי לכלא לשנים רבות אם אתמיד בסירובי.

התמדתי בסירובי ואמרתי: "אני מעדיף ללכת לכלא ולא לוותר על אזרחותי".

ב- 21.4.51   שלשה ימים לאחר מכן העירו אותי השוטרים באישון  לילה הכניסו אותי למכונית והביאו אותי לשדה התעופה בבגדד. סירבתי לעלות למטוס ,אך נגררתי בכוח ע"י השוטרים. על כבש המטוס לא נותר לי אלא לצעוק .
"בוז לממשלת נורי סעיד- ממשלת הבגידה הלאומית" המגרשת אותי מארץ מולדתי".

תם ולא נשלם פרק זה בחיי. אף על פי שאני  כיום אזרח ישראלי ואוהב ומוקיר את ארצי, אינני מסוגל  לסלוח לממשלת עיראק ,אשר גרשה אותי מארץ הולדתי  ומארץ שבה זכויותיי בארץ זו קודמים למוסלמים רבים אחרים ,אך ורק בגלל יהדותי.

סיפור חיי רצוף באירועים ונסיבות אקראיות, שהובילו אותי עד הלום.

נולדתי בשנת 1929  בשכונת"אלבושביל", מהשכונות העתיקות של בגדד למוזלי חזאם ולסלאח . הייתי הבן הבכור למשפחה בת 6 נפשות. לא עברו ימים רבים מאז הולדתי  והורי העתיקו את מקום מגוריהם לשכונה חדשה בבגדד בשם "קאמבר עלי". גרנו בשכירות וחיינו ברמת חיים טובה. אבי היה אחראי על המחלקות הראשונות ברשות הרכבות. במסגרת תפקידו זה נפגש עם שועי עיראק ונכבדיה. לימים אף אני הכרתי את כל מנהיגיה ונכבדיה של עיראק ,אולם בנסיבות אחרות לגמרי.

בשנת 1941 סיימתי את לימודיי בבית ספר היסודי היהודי "אלווטנייה".
בחופשה שבין סיום בית הספר היסודי לבין כניסתי לבית הספר התיכון התרחשו שני אירועים שונים, שהשפיעו על כל חיי הבוגרים עד לגירושי מעיראק.

בשנת 1941 התרחש הפוגרום הנורא "הפרהוד" שבאורח נס ניצלה משפחתי בזכות טוב לבם של   משפחת אלספאר, משפחה מוסלמית ,ששכרנו  את אחד מבתיה.
באותו יום נשלחתי ע"י אבי לקנות לחם. שמתי לב שהרחוב אינו כתמול שלשום, התגודדויות של שוטרים רכובים על סוסים מחד  וערב רב של אנשים מאידך.  מיד שבתי לביתי כדי לדווח
לאבי על ההתקהלות החשודה .הוא הורה לי להישאר בבית.

בינתיים הגיעו לאוזנינו שמועות, שבריונים  פורצים לבתי היהודים ,הורגים ושודדים. שמועה זו הגיעה גם לאוזני משפחת אלספאר . הם כינסו את המשפחות היהודיות ברחוב  והכניסום לביתם. על הגג שלחו את שני בניהם הבוגרים עם אקדחים טעונים כדי למנוע כניסתם של הבריונים. ואמנם בזכות מעשיהם האציליים נצלו כל המשפחות היהודיות שהיו בביתם.

(הבריטים, שכבשו אז את עיראק שנית שהו בקרבת מקום, אולם הם השתהו במכוון עד שההמון הזועם יכלה את זעמו במעוט היהודי, ורק בתום המהומות נכנסו להשליט סדר).

לאחר שוך הפוגרום חזרו החיים למסלולם, האנגלים שבו להשליט סדר בבגדד ואנו הנערים,
שבנו לטייל ברחובות. באחד מטיולי הבוקר שלי נגש אלי מכר בשם מנשה ושאל אם אני מעוניין לעבוד בחנות אופטיקה של יונאן פרנגול. ההצעה הייתה מוזרה בעיני בהתחשב בעובדת גילי הצעיר. וגם משום שלא ידעתי דבר וחצי דבר באופטיקה.  הוא הבטיח לי שזה יהיה רק  לתקופת החופשה ואני אקבל שכר גבוה, אם אוכיח יכולת תפיסה מהירה ואמינות.

ואמנם, תוך פרק זמן קצר ,השתלטתי על רזי המקצוע והפכתי לחביבו ואיש אמונו של הממונה על החנות יונאן פרנגול. לימים נודע לי ,שהחנות הייתה בבעלותם של גרמני נאצי ושותף מוסלמי בשם עו"ד כאמל. לאחר שהגרמני נמלט לגרמניה ב-1939, לא ידע השותף המוסלמי כיצד לנהל את החנות ומסר אותה לידידו אנאן פרנגול. וכך התגלגלה ההצעה אלי.

עובדה זו שינתה את מסלול חיי. תוך פרק זמן קצר הרווחתי 10 דינר לחודש, משכורת גבוהה מאוד באותם ימים ואני רק בן 12 . יונאן פרנגול שכנע אותי לוותר על המשך לימודיי בבית ספר תיכון יהודי וללכת ללמוד בבית ספר תיכון מוסלמי בשעות הערב ,ובכך לשלב עבודה עם לימודים. נענתי להצעתו ונרשמתי לבית ספר מוסלמי מבלי שהזדהיתי במוצאי היהודי. בתקופת הלימודים התוודעתי לדעות הפוליטיות ולהלכי הרוח באותה עת בקרב הציבור המוסלמי המשכיל.

כיצד הגעתי למפלגה הקומוניסטית.

בתקופת עבודתי בחנות, נפגשתי עם שועי ועשירי עיראק, שהיו זקוקים למשקפיים. לימים הפך המקום למקום התוועדות והחלפת דעות פוליטיות בנושאים שונים. כך הכרתי היטב את הפוליטיקה המקומית ואת השחקנים הראשיים בזירה. אולם עדיין לא גיבשתי את עמדותיי הפוליטיות.
התוודעתי לרעיונות המרכסיסטיות באקראי.
ברחובה הראשי של בגדד  ניצבה חנות הספרים של יוסף חזקאל. בשנת 1945 החל לפתע למכור את כל הספרים  בחנותו הקשורים לנושאים מרכסיסטים.(כנראה מחשש שיואשם בהחזקת חומר אסור) בהיותי חובב ספרים קניתי את כל הספרים שהציע למכירה.  ביניהם הספרים של לנין ,מארכס ואנגלס ושקעתי בקריאתם.באותה עת קראתי גם ספרות ערבית של טהא יאסין וד"ר טאופיק אל חאכים.

באחד הימים, בהיותי בחנות הספרים ,הגיע למקום  ערבי מוסלמי,מורה לפיזיקה בשם דנון איוב. הוא שם לב לכך  ,שאני שקוע בקריאת הספר של מארכס .נגש אלי והציע לי להצטרף למפלגה הקומוניסטית.

סירבתי בנימוס. אולם  זמן מה לאחר מכן בעקבות השפעתו של אחד מידידי  הקרובים סעיד חלצסי, שבמשך זמן רב, למרות ידידותינו, לא ידעתי כלל על היותו חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית, הסכמתי להצטרף למפלגה.

ב-1946 הצטרפתי לראשונה באופן רשמי, כחבר במפלגה הקומוניסטית, בלי ידיעת הורי.
חברי המפלגה היו מאוד ממודרים. כל חבר הכיר לכל היותר 2-3 חברים אחרים.

באותה עת התגבשה הכרתי ואמונתי  ,לפיה התנועה הקומוניסטית היא התנועה היחידה, ששואפת לעשות מהפכה חברתית ולהגן על מעמד הפועלים. התנועה הציונית לא  נתפסה  בעיני כתנועה מהפכנית חברתית ולכן גם אם לא שללתי את הרעיון של הקמת מדינה ליהודים כמו לכל העמים. לא ראיתי את עצמי שותף לתנועה זו ואף הסתייגתי מהפעילים הציוניים, שלימים אף האשמתי אותם באחריות לפצצות שנזרקו על מרכזים יהודים אף על פי שלא היו לי הוכחות כלשהן לכך.

אני בקשתי להיות חבר בתנועה עולמית אידיאולוגית שתתן מענה ללאום העיראקי ולמעמד הפועלים. אז ראיתי עצמי בשר מבשרה של האומה העיראקית.

אולם המציאות זימנה לי מידי פעם התקלות עם אירועים שנגעו לפעילים הציונים.

באחד הימים, כשישבתי כהרגלי בבית קפה ליד הים ברחוב אבו נואס, לא הרחק מבית הכנסת "מסעודה שם טוב", שם התרכזו מאות יהודים בדרכם להירשם לעלייה לישראל, שמעתי לפתע פיצוץ עז.

הבחנתי בעשרות אנשים צועקים ומתרוצצים. עזבתי את בית הקפה ורצתי לראות מה ארע.הבחנתי בפצועים על הרחבה. שאלתי את העוברים ושבים מה קרה ומי זרק את הפצצה והם צעקו לעברי, "חייל עיראקי השליך על המקום את הפצצה."

מיהרתי לעזוב את המקום ורצתי לעורך העיתון "אלאהלי" וסיפרתי את הפרשנות שלי לאירוע. העורך שמח ומיהר לפרסם את הפרשנות שלי לאירוע.

"האשמתי את אנשי התנועה  הציונית בזריקת הפצצה. זה לא היה מבוסס על העובדות בשטח ונגד את  כל מה שאמרו עדי הראייה במקום, אולם אני החלטתי לעשות זאת כי זאת הייתה הפרשנות שלי. באותה תקופה פתחתי לעצמי קונספירציה, שהם  עומדים מאחורי ההפצצה כדי לזרז את היהודים לעזוב. בכך תרמתי במידה מסוימת לדעה שאח"כ הופצה לפיה הפעילים הציונים זרקו פצצות על ריכוזי יהודים. אולם האשמתי לא רק את הפעילים הציונים ,אלא גם את ראשי השלטון דאז : ראש הממשלה- נורי סעיד, שר החוץ - פאדל גמאלי- שר החקלאות צלאח ג'אבר ו שר הפנים -תאופיק אלסאודי ששיתפו פעולה בסילוק היהודים תמורת בצע כסף.

עזרא מנחם דניאל, שהיה חבר פרלמנט יהודי בעיראק, נאם נאום חריף ואף העז לגדף את ממשלת נורי סעיד וצלאח גאבר,  על אשר בגדו באזרחים העיראקים היהודיים  ומכרו אותם. הנאום בן 4 עמודים הופיע בעיתון "אלאהלי".

אני המשכתי בחברותי במפלגה הקומוניסטית  והשקעתי את כל מרצי וכוחי בהשגת מטרות המפלגה. אולם לדאבוני, חברותי ופעילותי לא נמשכה זמן רב.ממשלת עיראק ראתה במפלגה הקומוניסטית  את הגורם המסוכן ביותר לשלטונה. ולכן רדפה בחורמה את כל מי שנחשד בחברות במפלגה.

 למרות הרדיפות והעונשים הקשים , העזנו, אני וחבריי, לערוך הפגנות מידי פעם .אחת מהן הייתה מול שגרירות בריטניה.  היהודי ,נעים טוויג, השתתף באותה  הפגנה. הוא עלה להוריד את הדגל האנגלי ושוטר מוסלמי ירה בו והרגו במקום. המשורר העיראקי  מהדי אלג'ואהרי הזכיר אותו בשיריו.

יום אחד נתפס חברי סעיד חלסצי. סעיד היה בחור רזה וחלש. העינויים שחווה  שברו אותו ,כל גופו היה חרוך מכוויות. לא פלא שהסכים להסגיר את כל מכריו הקומוניסטים והציונים ובלבד לא לחוות  שוב את מסכת העינויים. ב-10.9.49 הגיע סעיד חלסצי לחנות האופטיקה בה עבדתי, כשלראשו כפייה ומשקפי שמש מלווה בשני שוטרים מוסלמיים והסגיר אותי.

יהודה צדיק וששון דלל ,שהיו חברים אף הם בתנועה נתפסו והוצאו להורג בתליה בגין חברותם.

משהובאתי בפני קצין הבולשת  ב"CID ", ספגתי קודם כל קללות נמרצות על כי לטענתם, הוניתי אותם, מאחר ורבים מהם היו באי חנות האופטיקה .הם חשו מרומים על כי בטחו בי ולא שערו ,שאני חבר במפלגה הקומוניסטית

נשלחתי לבית הכלא הידוע  לשמצה אבו ג'ריב. עברתי סדרת עינויים כדי שאסגיר חברים נוספים. תלו אותי כרגליי למעלה וריסקו על גופי מוטות עץ. הייתי בחור חזק ולא נשברתי.

יונאן, הממונה עלי בחנות האופטיקה ניסה לשכנע אותי להודות ובכך לקצר את עונשי ,אבל התעקשתי, שאיני יודע יותר ממה שמסרתי.

יונאן ניסה בכל דרך לשחרר אותי ,אך השלטונות טענו שקיים משטר צבאי ואי אפשר לשחררני.
שהיתי בבית הכלא אבו רגיב חמישה וחצי חודשים , ללא כתב אישום וללא משפט.

ב-20.4.50 הובלתי לבית הדין הצבאי. השופט היה עבדאללה אלנעסני-שונא יהודים מושבע.

המשפט היה פארסה. עמדנו בשורה . הדיון נמשך כמה דקות ואנשים נענשו על פי חלוקה שרירותית. הוא פסק עונשים על פי  מיקומינו בשורה או על פי צבעי הבגדים שלנו.
משהגיע תורי לעמוד בפניו. הגיע טלפון מהדרג המדיני, שהורה להפסיק לשפוט אותנו כי הוחלט לבטל את בתי הדין הצבאיים.בלית ברירה הפסיק את ה"משפט" והורה להעביר אותנו לסמכותם של בתי דין אזרחיים.

הביאו אותי ועוד נאשמים בפני בית דין אזרחי. ראשי השלטון התחלפו. נורי סעיד התפטר ובמקומו מונה איש דת בשם מוחמד אסאדר. השופט היה בורהן אלדין אלגילאני . ושר המשפטים היה חסיין אלג'מיל, מאותה שכונה שבה גרתי.
השופטים מינו עורכי דין כדי לייצגנו. לאחר משפט קצר שוחררתי מהעדר הוכחות. יונאן פנגול, שפעל מאחורי הקלעים עזר לי במידה רבה להשתחרר ,ואף הפקיד את הערבות הנדרשת.

המעצרים שלי לא הסתיימו, אחת לכמה זמן נעצרתי .בכל פעם בתואנה אחרת, ויונאן היה האיש שדאג לי כבנו ותמיד עשה הכול כדי לחלץ אותי.

אולם בפעם האחרונה לא עמדו לו קשריו. הועליתי על מטוס בכוח. השוטר אמר לי "לך לישראל, שם יש מפלגה קומוניסטית חוקית".

כשהגעתי לישראל הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית, שבה היו חברים ערבים ויהודים.
אולם לא התמדתי בחברותי שם,כי עד מהרה גיליתי, שהחברים הערבים במפלגה  הקומוניסטית משתמשים בחברותם כאמצעי לקדם מטרות פוליטיות  ספציפיות של הציבור הערבי בישראל ותמכו ברעיונות שהיו נגד מדינת ישראל, ולא מטרות גלובליות של מעמד העובדים  ככלל ע"פ התורה המרכסיסטית.

אי לכך עזבתי ועברתי למפלגה הקומוניסטית של מק"י.
עד היום אני מחזיק באזרחותי העיראקית.