יונה סעתי משמאל-כיום

עדותה של נורית סעאתי אחותו של נאג'י סעאתי

 נולדתי  בעיראק למשפחה בת 14 נפשות.
היינו משפחה מאושרת , אבי היה מוכתר של אזור גדול בבגדד. היהודים כינו אותו "מוכתר אל גומעה" בשל מנהגו להתרים את חברי הקהילה היהודית בכל יום ששי ,על מנת לעזור לנערות או למשפחות במצוקה. מצבנו הכלכלי היה מצוין , גרנו בבית פרטי ובו 14 חדרים בן שלוש קומות. לאבי היה  משרד (חג'רה- בערבית) לתווך דירות.

ביתנו, בדומה לבתי יהודים רבים  היה פתוח לכל דכפין ללא הגבלת זמן. ביתנו לא היה פתוח רק בפני יהודים ,אלא גם בפני שכנינו הערבים ובתקופה זו שררו יחסי רעות טובים.

רגשותינו כלפי עיראק היו כמו רגשות של בנים למולדת. בדיעבד הסתבר לנו שזו הייתה רק אשליה או משאלה של היהודים להיות בני המקום כמו כל האזרחים האחרים. הערבים חשבו אחרת.

"פרהוד אומת אל מוחמד",

"פרהוד" הכוונה בערבית לפוגרום ,שבו התנפלו על היהודים הרגו ובזזו את רכושם. "הוי  בני העם של מוחמד".זעקו המתפרעים כשהחלו להתנפל על בתי היהודים .הפוגרום הנורא ,שחל בחג השבועות חרץ את גורלו של אבי  ואת גורלנו . בחג השבועות, כשכל בני המשפחה המורחבת התאספו בביתנו לחוג את החג, נשמעו לפתע  צעקות  המוניות היסטריות מחוץ לבית. הייתי אז בת 9 שנים. וכל אחי ואחיותיי התרוצצו בבית. פחד נפל על כולנו, מה מתרחש בחוץ? שאלו כולם? פתאום נשמעו דפיקות על הדלת . כשפתחנו אותה הבחנו במספר שכנים יהודים בפתח המבקשים מחסה. אמי אפשרה לכולם להיכנס פנימה. הם היו נרעשים ומבוהלים מהחוויה שחוו ברחוב. המון ערבי התנפל עליהם וניסה לעשות בהם שפטים. הם הצליחו להימלט אך חלקם נתפסו, ההמונים  התעללו בגופות ולאחר מכן דהרו לכוון  בתיהם כדי לבזוז את רכושם. ההמון המשתולל לא היה לבד במעשי השוד וההרג, השוטרים והחיילים שיתפו פעולה במעשי ההרג והביזה.

ביתנו היה בקרן הרחובות "קהוות אל כביר ורחוב ר'אזי.ההצטופפות של אנשים רבים בביתנו יצרה כנראה רעש רב מידי שעורר את תשומת לבם של שוטרים שעברו במקום רכובים על סוסים.

אחד מהשוטרים נקש על דלת הבית ואחי פתח את הדלת. הם שאלו "מיהו בעל הבית" אחי קרא לאבי שהיה אז בקומה השנייה, "אבא מישהו שואל מי בעל הבית"? אבי הוציא את ראשו מבעד לחלון ואמר לשוטר שעמד בפתח הדלת:"אני בעל הבית". עמדתי קרוב מאוד אל אבי שמעתי את השוטר אומר לחברו בערבית "אירמי" "תירה", השוטר ירה באופן אינסטנקטיבי באבי והכדור פגע ישירות בלבו. הוא נפל מתבוסס בדמו ומת כמה שניות אח"כ  לנגד עיני ולנגד עיני כל המשפחה.

מאז ועד היום המחזה המזעזע של רצח אבי רודף אותי. אבל אז לא העליתי בדעתי, שרציחתו של אבי היה רק פרק אחד ברצף האירועים האכזריים שיפקדו מאוחר יותר את  יתר בני משפחתי בעיראק.

נורית סעאתי עם אביה ואימה  בהיותה ילדה ובבגרותה בעיראק.

הפוגרום נמשך יומיים ,אבל אנו היינו עסוקים באבלנו ולא התפנינו לראות מה קרה סביבנו.
צעקות הנשים על מותו  של אבי ,זעזעו את הרחוב.

בין לילה הפכו 12 ילדיו  ליתומים מאב .כאבנו  את  מותו של אבי ולא התפנינו עדיין לראות מה יעלה בגורלנו.

אחי נאגי, שעוד יסופר על גורלו המר, אף על פי שהיה בן הזקונים של הוריי היה המוכשר ובעל התושייה הרבה ביותר מכל האחים.
לכשנודע לו על רצח אבי הפסיק את לימודי ההוראה ולקח על עצמו את האחריות לגורל כל בני המשפחה. לצורך זה תפס את מקומו של אבי בעבודתו כמתווך. במעשהו האצילי הזה הציל את כולנו מחרפת רעב.

בתקופת הביניים עד שהצליח להשתלט על רזי העסקים נאלצנו  כל בני המשפחה לעבור ולהתגורר אצל בני המשפחה השונים.

במקביל למעשהו של אחי הצעיר גמלה בלב אחי השני-סבאח החלטה שונה. רצח אבי הניע אותו לחפש פתרון אחר לחייו. בתוך זמן קצר מאז הרצח גמלה בליבו ההחלטה לברוח מעיראק

ההכנות ארכו 3 שנים .הוא ובן דודו שאול סלמאן שמש  עבדו קשה עד שחסכו סכום כסף שיאפשר להם לשחד מבריחים ערבים ולברוח.

המבריחים נמצאו ולאחר שניתן להם סכום כסף הגון החלו במסע הבריחה.אחי הובא עד לגבול ירדן- ישראל, אך אז בגדו בו המבריחים העיראקים, שדדו את יתרת כספו ורצחו אותו והוא רק בן 23.

האסונות שפקדו את משפחתי לא תמו.
אני ואחי נאט'ם ,בני משפחתו ועוד 50 יהודים אחרים קצנו בפחד המתמיד שהיה מנת חלקנו והחלטנו להימלט. אחי נאט'ם, שהצליח לחסוך כסף לבריחה, החביא את כל כספו מתחת לבגדיו. יום אחד יצאנו מהבית מבלי לידע את בני המשפחה האחרים בדרכנו לגנוב את הגבול לאיראן. באזור ח'אנקין. אולם ניסיוננו נכשל.מיד כשהגענו לגבול  נעצרנו ע"י משמר הגבול, כל כספי חסכונותיו של נאט'ם הוחרמו על ידם ובנוסף לכך נשפטנו ונקנסנו בקנסות כספיים כבדים. כך נגוזה גם התקווה הזו להימלט מהתופת העיראקי של אותם ימים. אולם זמן לא רב לאחר מכן באה ההצלה . ממשלת עיראק אפשרה ליהודים לצאת מעיראק בפרק זמן של שנה, בתנאי שיוותרו על  נתינותם ועל רכושם.

מיד עם פרסום ההודעה מיהרנו למשרדי ההרשמה ,כדי לוותר על הכול ובלבד לצאת.
לצערי אחי נאגי, שהיה המפרנס של המשפחה יחד עם אחי יוסף לא הסכימו לעזוב את עיראק. אחי צבר רכוש גדול ובעיקר נכסי דלא ניידי ומאחר ולא
סבאח- האח שנרצח.
אפשרו לו לקחת את רכושו ביקש להישאר. ברם לא זאת הייתה הסיבה העיקרית ,הוא אהב את עיראק וראה בה את  ארצו האמיתית ושם ביקש להישאר .הוא סבר שהאירועים בשנים הללו הם פרק אפל בהיסטוריה של הערבים ,אולם במרוצת הזמן זה  ודאי ישתנה.

 הוא שילם מחיר יקר על תמימותו ועל אמונתו. ב-1969 כשהיה כבר עשיר מופלג ונכסיו חובקי עולם נתפס ע"י השלטונות והוצא להורג . הוא נתלה בכלא ללא משפט ומבלי שאיש הגן עליו, כל נכסיו העצומים הוחרמו. אחי יוסף שהיה רב הקהילה באותה עת ונשאר איתו בעיראק מת מהתקף לב כששמע את דבר תלייתו. על כך תוכלו לקרוא בסיפורה של בתו היחידה דליה ,שבזכות תושייתה של אמה עזבה את עיראק בשנות החמישים.