רדיפות אחרי יהודים שלימדו או למדו עברית.

אחרי הפוגרום שנעשה ביהודי בגדד בשנת 1941,  הבינו רבים מהיהודים שעליהם לעשות מעשה ולא לשבת בחיבוק ידיים נוכח ההרס, הטבח וההתעמרות של האוכלוסייה ביהודים, תחושת הבגידה של העם העיראקי באחיהם היהודים הנאמנים, ורציחת אנשים זקנים, נשים וטף ללא עוול בכפם  זעזעה את כל הציבור היהודי ,בפרט  את הצעירים.

חלק מהצעירים פנו למחתרת הקומוניסטית, בתקווה למצוא מוצא לאפליה ולרדיפות על רקע גזעי או דתי, חלק ביקש להתאמן בנשק  להגנה עצמית, למקרה של הישנות הפרעות. חלק ביקש לברוח בכל מחיר . היו גם כאלו שביקשו ללמוד עברית. אני בחרתי באופציה של לימוד עברית. למדתי עברית ואף לימדתי עברית. למרות הסכנה שבדבר. שלטונות עיראק רדפו בחורמה כל מי שלימד או למד עברית.

יום אחד נתפס אחד החניכים הצעירים שלי, הוא עונה באכזריות ונשבר במהלך החקירה והוביל את החוקרים אלי .

בשעה 2 בלילה דפקו  לפתע על דלת בית הורי. בטרם פתחו הורי  את הדלת הספקתי  להימלט דרך הגגות ומצאתי מסתור אצל ידידים . אח"כ הצלחתי בעזרתם לברוח מעיראק. לו היו תופסים אותי, הייתי נידונה לשנות מאסר רבות או לתליה, וכל זאת רק משום שלימדתי עברית.

הורי נותרו בעיראק . אבי נאסר לפרק זמן מסוים  בגלל בריחתי. אולם לאחר תשלום שוחד רב שוחרר.

הורי , שהיו בעלי נתינות איראנית הצליחו לצאת באופן חוקי, אבל כמובן אולצו לוותר על  כל רכושם.

גרנו בעיר התחתית בבגדד. היה לנו בית פרטי גדול. באותה תקופה לא היו בתים משותפים. לכל אחד היה בית פרטי,עם הרבה חדרים. משנאלצו הורי לעזוב, הם הותירו הכול מאחוריהם יחד עם כל התכולה .