המפוטר ה-451.

שנות ה50 היו שנים קשות מאוד ליהודי עיראק. השלטונות סילקו בהדרגה את כל היהודים ממשרותיהם במשרדי הממשלה ובחברות הציבוריות.

באותה עת הייתי חבר ההנהלה ברשות הרכבות.. קיבלתי את התפקיד במקרה. ההנהלה חיפשה עובד בעל בקיאות בערבית ובאנגלית ברמת שפת אם. החלטתי לגשת לראיון .כישוריי התאימו לתפקיד והתקבלתי. לצורך זה התפטרתי מתפקידי הקודם כמזכיר אחד השופטים הבכירים  במשרד המשפטים.

רוב עובדי הרכבת היו יהודים. מדוע מספרם של היהודים היה רב ברשות הרכבות? לדעתי  היו לכך מספר סיבות.

א. המשכורות היו נמוכות,
ב.מקומות העבודה מרוחקים,
ג.התפקידים ברשות הרכבות הצריכו  אנשים בעלי כשורים בתחום השפה האנגלית והערבית. היהודים, בוגרי "אליאנס" היו בקיאים בשפות הללו יותר מעמיתיהם הערבים. ערבים שהיו  בקיאים באנגלית לא עבדו במשכורות נמוכות ,אלא זכו לקבל  תפקידים בכירים יותר במשרדי הממשלה. לפיכך מרבית העובדים  ברשות הרכבות היו יהודים.

במהלך שנות ה-50 כשהחלו לפטר את העובדים היהודים נקראתי לפגישה דחופה עם הממונה האנגלי ,שאמר לי ,מיד עם כניסתי לחדרו.

 אדון נונו : "קיבלתי הוראה מהרשויות לפטר לאלתר  450 עובדים.

"אכין רשימת העובדים ואתה תחליט" השבתי.

"לא!אמר: אין צורך, משרד המשפטים שלח רשימה מפורטת של המפוטרים, עליך רק להודיע להם"

למקרא הרשימה חשכו עיני, כל המפוטרים היו יהודים. אפילו שם ערבי אחד לא נכלל במפוטרים.

"סליחה, אדוני" אמרתי, " תרשום 451 מפוטרים".

המנהל הביט בי בפליאה ושאל? "למה אתה מתכוון"

" אני מבקש להיות המפוטר  ה-451 ".

למחרת לא שבתי לעבוד ברשות הרכבות ושמי פורסם בעיתון יחד עם 450 המפוטרים.

שרדתי את כל התלאות ,הפוגרומים והרדיפות בעיראק למין ה"פרהוד" שהתרחש בשנת 1941 ועד לבריחתי בשנת 1970 לאחר הטיהור, שעשתה מפלגת ה"בעת" בעיראק  בשרידי הקהילה היהודית שנותרה.

בזמן  ה"פרהוד" גרתי בשכונת בתאוין שבבגדד. לא נפגעתי אישית מהפוגרום. בזכות ידיד ערבי ,עו"ד במקצועו, שהיה נשוי ליהודיה ואשר הציל אותי ועוד רבים אחרים מידיהם של הפורעים..

ביום השני, עם שוך הפוגרום, משלא שב אחי נעים הביתה, נשלחתי לחפשו. הסתובבתי בין בתי החולים וכעבור כמה שעות חיפוש,מצאתיו שוכב פצוע ללא טיפול בירכתי החדר. כולו היה חבול מכף רגל עד ראש. אף רופא לא נגש אליו במשך יממה תמימה לטפל בו. עשרות פצועים יהודים שכבו שם. כשראיתי שהרופאים מתעלמים ממנו הוצאתי אותו מבית החולים והבאתי אותו מיד הביתה. מנהל בית החולים נודע לשמצה בשל שנאתו התהומית ליהודים. כל יהודי שהיה פצוע קשה הורדם ולא קם ואילו הפצועים הרגילים הופקרו לנפשם.

ימים נוראים אילו חלפו מבלי שאף אחד נתן את הדין .  גם רכוש רב של היהודים שנבזז לא הושב לבעליו.

הקהילה עברה משבר נפשי עמוק בעקבות הטבח והביזה הנוראיים. ראשי הקהילה הזדרזו לעזור למשפחות שנפגעו. במיוחד לילדים היתומים שנותרו אחרי רצח הוריהם.בשוך הפרעות נכנסו הבריטים לבגדאד והשקט חזר לקדמותו. חניית כוחות הברית בעיראק גרמה  לשגשוג כלכלי. הפריחה הכלכלית היטיבה עם היהודים והערבים כאחד. ומאורעות הפוגרום נדחקו הצידה.

אחרי שהתפטרתי מרשות הרכבות החלטתי להקים עסק עצמאי.חבריי עזרו לי ובתוך זמן קצר הקמתי סוכנות לכלי בית ,שבמרוצת הזמן הפכה לסוכנות יבוא לכלי בית. המזל האיר  לי פנים, צברתי רכוש רב. בנוסף לפרנסה הטובה,ירשה אשתי מאביה. 18 מגרשים של ½ דונם כל מגרש.

החלטתי להשקיע את הכסף בבניית בית מפואר באזור יוקרתי בבגדאד. לצורך זה אף משכנתי את המגרשים שאשתי קיבלה בירושה. יופיו של הבית היה לשם דבר בסביבה. התגוררתי בו זמן קצר בלבד. שלטונות עיראק החלו במדיניות אנטי יהודית .יהודים רבים חשו מאוימים ובקשו למכור את רכושם ,אך ההנהגה הדתית ועיתונאים לאומנים הורו לציבור להימנע מקניית רכושם של היהודים כי הרכוש ממילא יעבור לידי הערבים בקרוב.  קריאות אילו גרמו לכך שאי אפשר היה לממש את הרכוש בערכו הריאלי.אי לכך התקשתי למכור את הבית .נוסף לכך חמד אחד השוטרים המקומיים את ביתי ובתוקף תפקידו איים על כל קונה פוטנציאלי.  לבסוף נאלצתי למכור את הבית בסכום זעום שלא הספיק לי אפילו לכסות מקצת מהמשכנתא על כל המגרשים. הפסדתי את ביתי לשוטר ואת המגרשים לממשכנים.

כשהחלה היציאה ההמונית של היהודים בשנות ה-50, עדיין לא התגבשה דעתי הסופית ביחס לעזיבת עיראק. השמועות מיהודים שהגיעו לישראל היו שמועות קשות. סיפרו על כך שהם חיים בתנאי דלות באוהלים. שאין להם  אוכל ואין עבודה. תנאי אקלים קשים קדמו את פניהם ורבים מהם חלו ושקעו במרה. השמועות הגבירו את היסוסיי . בפרק זמן זה  של פסיחה על שני הסעיפים נסגר חלון ההזדמנויות ושערי עיראק נסגרו בפני המשך יציאת היהודים.

כמעט כול יהדות עיראק נמלטה. נותרנו רק 6000 יהודים מפוזרים בכמה ערים.

כמעוט קטן ומבוטל  חיינו בפחד מתמיד עד שנת 1958. בשנה זו התחוללה הפיכה צבאית. במקומם של המלך פייסל ראש ממשלתו נורי סעיד והעוצר עבד אל אלאה עלה לשלטון הגנראל קאסם. מיד עם עלותו לשלטון שינה לטובה את יחס השלטון  למעוט היהודי. תחת תקופת שלטונו עשו היהודים חייל בעבודתם. גם אני ראיתי ברכה בעמלי, הרווחתי יפה,דבר שאפשר לי לבנות בית חדש. יחסו החיובי של הגנרל קאסם ליהודים הקרין על יחס האוכלוסייה כלפינו. יחסי שכנות טובים התפתחו בננו ובין שכנינו הערבים.

 לצערי שלטונו של הגנראל קאסם אף הוא  הסתיים בהפיכה צבאית נוספת. קאסם נרצח ואת מקומו תפס הגנרל אל-בכר. השליט החדש לא אהד את הקהילה היהודית ושוב החלה הצרת צעדינו.שהגיע לשיאה אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967.

מיד בתום המלחמה, שנמשכה 6 ימים, באתי כהרגלי למשרד, בפתח חכו לי בלשי משטרה. נתבקשתי להתלוות אליהם  לחקירה. לא ידעתי למה ומדוע ?

כשהגעתי לתחנת המשטרה הושלכתי  לתא מעצר בגודל 20 מ"ר. שם פגשתי 420 עצורים יהודים, שהגיעו יחד אתי.
שהיתי אך זמן קצר בתא המעצר כשנקראתי לעמוד בפני שופט. בתוך דקות הוקרא בפני כתב האישום :שכותרתו "ריגול למען ישראל" השופט שאל אם אני מודה באשמה.

סירבתי להודות באשמה שווא זו . כתוצאה מכך הושלכתי שוב לתא המעצר. יחד אתי שבו כל העצירים האחרים.
.
3 חודשים נשארתי במקום המעצר, כל יום התחדשו החקירות. יום אחד הובא עציר חדש לכלא בשם אלבט יהודה נונו. האיש היה חבול בכל חלקי גופו וגסס מרוב עינויים שעבר במרתפי העינויים של הבולשת העיראקית.

רופא יהודי בשם אלבר רביע ,שהיה אף הוא בין העצורים החל לטפל בו במסירות. בהדרגה החל להתאושש.

משראו החוקרים שמצבו הגופני  השתפר הוא הוצא להורג בתליה.

ההתעללות בעצירים הייתה מחרידה .אחד העצורים,פואד יעקב שאשא, שסרב להודות באשמה שיוחסה לו , נתלה על מאוורר בנוכחות אביו , כרגליו למעלה וידיו למטה .

החקירות ותנאי המעצר הקשים, הידיעות על ההוצאות להורג של צעירים יהודיים והעדר כל קשר עם בני משפחתי גרמו לי להוריד מחצית ממשקלי. אשתי, שלאחר מסעות קפקאיים של 4 חודשים מצאה את מקום כלאי לא הצליחה לזהותני.

יום אחד,סמוך לתלייתם של 9 היהודים ,נכנסו הסוהרים לתא המעצר שלי  פתחו את הדלתות ואמרו לנו ללכת.

לא הבנו את כוונותיהם, הם אמרו לנו אמנם שאנו משוחררים. אך בהיותינו למודי ניסיון חששנו שטומנים לנו מלכודת. מדוע פתחו את דלתות הכלא? ואם התכוונו לשחררינו מדוע לא הגיעו בני משפחותינו לקבלנו? לא ידענו היכן אנו נמצאים..בחששות כבדים עזבנו את הכלא והתחלנו לצעוד..אחרי צעידה של שעות רבות  הגענו בדרך כלשהי למקום חפצינו.

זמן קצר אחר שחרורינו נלקחנו שוב לבית המעצר. הפעם הם דרשו מכל אחד מאתנו ערבות כספית של ערבי, לפיה לא נעבור על החוק כשנצא לחופשי. דבר בלתי הגיוני לחלוטין. נתמזל מזלי והיה לי ידיד ערבי כורדי ,שהסכים לערוב לשחרורי. רבים לא מצאו ערבים שכאלה ונשארו במעצר. בצורה כזו  שוחררתי  שנית מבית המעצר.

6 חודשים ישבנו אני ובני משפחתי ספונים בבית ופוחדים לצאת. הייתה אוירה כללית, שדם יהודי הפקר.

אשתי ובני משפחתי לחצו עלי להסתכן ולברוח. חששתי מאוד לעשות זאת ,אך הלחץ המשפחתי היה חזק וגרם לי לשנות את דעתי.

שילמתי כסף רב למבריחים, עזבנו באישון לילה כשאנו נוטשים את ביתנו על כל  תכולתו. אחיו של נעים הילאלי, שנתלה  שנה קודם לכן, ברח יחד עמנו.

רק לאחר זמן מה נודע לי מדוע שוחררנו באותו יום בצורה יוצאת דופן . הסתבר ,שתליית היהודים גרמה לזעזוע גדול בדעת הקהל. אבא אבן, שהיה אז נציג ישראל באו"ם, שמע שיש עוד עצורים רבים , הוא ביקש את התערבות האו"ם. נציג עיראק הכחיש את דבר מעצרינו ,ואף הסכים לבואו של נציג או"ם לעיראק לבדוק את טענות ישראל.

זאת הסיבה שבאותו יום  שוחררנו במפתיע. כאשר הגיע הנציג לא ראה עצורים. אולם מיד כשעזב את עיראק נעצרנו שנית. את מנגנון  ההכחשות והרמאויות הכרנו היטב.

בנוסף לסבל  הפיזי והנפשי שעברתי בכלא , כספי בסך 60,000 לירות שטרלינג שחסכתי במשך שנים בעבודתי בבנק "רפידן" הוחרם וביתי נלקח.

הגעתי לישראל חסר כול. עמלתי קשות כדי לשקם את עצמי.. בגילי המתקדם זה לא היה דבר של מה בכך.