יעקב נאמורדי נתלה בבגדד ב- 27/1/69

 כפי שסופר ע"י אחותו סועד נאמורדי.

בתמונה משמאל :יעקב נאמורדי

האסון החל ביום חמישי 5.11.68 .גרנו באזור שנקרא אלעשר, בבצרה. כל משפחתי עזבה את עיראק ביציאה ההמונית של הקהילה היהודית בשנים    1951-1950. נותרנו בעיראק אני ,אחי יעקב ואמי המבוגרת. אחי יעקב הלך כהרגלו לעבודה. הוא עבד שנים רבות בשדה התעופה והשלים את משכורתו מעבודה צדדית במשרד נסיעות פרטי בשם "בהגת חסן". לפתע, הגיעו שוטרים לבושים בלבוש אזרחי למשרד והחלו לערוך חיפוש יסודי בכל מסמכיו. משלא מצאו דבר, ליוו אותו חזרה לביתנו. נדהמנו לפתוח את הדלת ולראותו מלווה בשוטרים.. השוטרים נכנסו ללא שהיות וערכו חיפוש מדוקדק בבית . גם כאן לא מצאו דבר מרשיע מבחינתם, משלא מצאו חומר כתוב מרשיע ניסו להפלילו בצורה אחרת. הם החלו לתשאל אותו " מה דעתך על הבחירות בארה"ב."? שאלו  הוא השיב :"אין לי כל עניין בכך וכל עולמי סובב סביב עבודתי". משלא צלח בידם להכשילו בדיבור הם החליטו לעוצרו. לאמי, שקיבלה התקף היסטרי נוכח מעצרו הם הבטיחו:  "אל תדאגי הוא ישוב בתוך שעתיים".

מאז  אותו מפגש תמים כביכול לא זכינו לראותו, כעבור עשרים ושניים ימי חרדה שמענו שהוא נתלה  בכיכר המרכזית של העיר בגדד, ב-27.1.69

לא זכינו להיפרד ממנו ואפילו לא לראות את גופתו.

את מסכת הייסורים שעברנו אני ואמי מאז שנלקח ל"שעתיים" ולא שב קשה לתאר במלים.

כל מי שנקרה בדרכנו  בעת המצוקה הזו ניצל את מצוקתנו .

זה התחיל בחיפוש אחריו. ידידינו פחדו לדבר איתנו על הנושא.

מי שהיה מוכן לעזור לנו הפנה אותנו ממקום למקום. הציעו לנו לחפש בבתי הכלא ובתחנות המשטרה. כל החיפושים העלו חרס ואנשים הפנו אותנו לבתי הכלא בבגדד. יחד עם אמהות ואחיות של אסירים אחרים הגענו לבגדד עם חפצים ואוכל עבורו. גם שם טלטלו אותנו ממקום למקום,לקחו את החבילות שארזנו עבורו ,והבטיחו למסור לו, אך לא מסרו. אמרו לנו שאסור לראותו.

חברים הציעו לשכור עו"ד ערבי ידוע. הוא ביקש 2000 דינר עבור ההגנה. מכרנו כל מה שהיה ברשותנו ושכרנו את שירותיו.

העורך-דין  ביקש מאיתנו להתלוות אליו לבית מלון שהיה ממוקם קרוב  לבית הכלא, לשכור חדר ולהמתין לחדשות ממנו. עשינו כדבריו. חיכנו ימים ולילות ,כלואות בחדר במלון, חששנו לצאת מחדרנו כי המלון היה מלא בגברים ערבים. ישבתי שעות ליד חור המנעול של הדלת לצפות אולי העו"ד יעבור . ואמנם אחרי ימים רבים מורטי עצבים, הבחנתי בו באחד מתצפיותיי. פתחתי את הדלת במהירות ורצתי לעברו. הוא הבטיח לי שהכול מתנהל כשורה והוא עסוק רוב זמנו בהגנה על אחי.וכדאי שנרגע ונשוב להמתין בסבלנות.

דבריו המרגיעים לא עודדו את רוחנו, הרגשנו ,שהוא מטעה אותנו. חסרות אונים שבנו לביתנו בבצרה. המשכנו להקשיב לקטעים המצונזרים של מהלך המשפט ,ששודר מדי ערב ברדיו .אחי שב והכחיש את האשמה. כאילו עזר למרגלים מישראל.

יום אחד, בזמן שהייתי שקועה בהאזנה לדברי הקריין ברדיו שתיאר את מהלך הדיונים במשפט, שמעתי מבית הקפה ,ששכן מתחת לביתי , שאגות של שמחה ,תיפוף בתופים ושירה בציבור. פתחתי את החלון ,כדי לברר את פשר השמחה הפתאומית –לפתע חשכו עיני. בכיכר המרכזית  מול ביתי, עמדו סוהרים והציבו גרדומים ועליהם החלו לתלות גופות. הרמקולים הכריזו בקולות מחרישי אוזניים  "אילו גופות המרגלים". הכיכר החלה להתמלא במהירות במאות אלפי חוגגים. רקדניות בטן ,שצצו מאי שם, החלו לרקוד סביב הגופות. עוברי אורח עברו ליד הגופות וירקו עליהן.

הסתבר, שבזמן שברדיו השמיעו עדיין דיונים  ממהלך המשפט, אחי ונידונים  אחרים כבר הוצאו להורג . רק אחרי שוידאו את מותם הודיעו על גזר הדין.  כל זאת כדי למנוע לחץ מצד דעת הקהל העולמית למנוע את תלייתם.

רצתי כאחוזת אמוק לרחבה,  כדי לראות אם אחי בין התלויים, אולם הוא לא היה שם, אח"כ נודע לי שהוא נתלה בבגדד. הם חילקו את הגופות לשתי קבוצות . חלק נתלו בבגדד וחלק הובאו לבצרה. על מנת שיותר תושבים "ייהנו" מהמחזה. אותו  היום הוכרז כיום חג לאומי וכיום שבתון, התושבים הערבים הוזמנו לבוא לחוג מול הגופות התלויות. אחוזת אמוק רצתי לביתה של סלימה גבאי, זעקות השבר ,שהיו שם הבהירו לי שגם בעלה נתלה.

סאת הייסורים לא תמה. לא זכיתי לחסד המינימאלי לראות את קברו של אחי. בהוראת משרד החינוך פוטרתי מעבודתי לאלתר. . לימים נודע לי מאזרח ערבי ,ששהה עם אחי  בבית הסוהר,שאף עו"ד לא הגן עליו, הסתבר שהעו"ד ששכרנו אף הונה אותנו. אחי נותר לבדו במצוקה הנוראה שאליה נקלע.

לעולם  לא אשכח את דבריה של המורה הערבייה להיסטוריה כשהייתי בכתה  ח' בבית הספר המוסלמי בבצרה. "אני שונאת כל כך את היהודים ,הייתי מכניסה סכין לבטנם של היהודים  והורגת אותם, אבל לא סכין חדה כי אם סכין קהה כדי שימותו לאט לאט." דבריה  זעזעו אותי אז עד עמקי נשמתי, לא הבנתי כיצד מורה יכולה לומר דברים נוראים כאלה לתלמידים בכיתה .כיצד אפשר לשנוא ילדים כך ללא סיבה רק בגלל יהדותם. לימים הסתבר  שמשאלתה התגשמה . את  אחי הרגו פיזית בעינויים, ואותנו הרגו נפשית.

כאשר מורים כאלו מחנכים את הדור הצעיר לא פלא שהצעירים הללו הופכים למטורפי שנאה בבגרותם .