פרט למורה אחד שהסית נגדנו במהלך השיעורים בכיתה לא סבלתי מיחס שלילי מצד שכני ומורי הערביים.

נולדתי בעיראק, רוב שנותיי עד לבואי ארצה התגוררתי ב"תחת אל תקייה". מרבית התושבים בשכונה היו יהודים ומיעוטם ערבים.. היחסים בין שתי  הקבוצות היו טובים,
הבית בו התגוררנו וכן החנות ברח' דהדויאנה נרכשו ע"י אבי. בחנות עסק אבי בכריכת ספרים ובמכירתם .בעיקר עסק בכריכת ומכירת ספרי הנהלת חשבונות -"בלאנג'ו".

למדתי בבית ספר ממלכתי רגיל "בראס אל קרייה". היו לי חברים ערבים ובדר"כ לא סבלתי, כמו יהודים אחרים מיחס מפלה מצד המורים.

גם בבית ספר התיכון שאליו עברתי לא חשתי באפליה כלפי בשל היותי יהודי, למעט מורה אחד, שהקדיש את כל השיעור להסתה נגד היהודים והציונים. חששתי כמובן למחות ונהגתי לשבת ולשמוע ,בלית ברירה, את דברי הבלע נגד היהודים וישראל ולהחריש.

בתקופה זו עדיין לא מצאתי לנכון להצטרף לתנועה . הרעיונות הציוניים לא ענינו אותי.השינוי בגישתי החל בשנות ה-50 בעקבות מסכת הרדיפות וההסתה ,שהייתה מנת חלקנו בשל היותנו יהודים. רבים מחברי חשו שהאדמה בוערת תחת רגליהם והחליטו להימלט באופן פרטני.הצטרפתי אל חבריי והחלטתי אף לברוח מעיראק.

ה"תנועה" עזרה לנו  להימלט הן  במתן תדרוך מעשי והן במימון .

הבריחה

יום אחד הצטרפתי ל20 צעירים יהודיים שעמדו להימלט.נסענו באוטובוס שהוביל אותנו לרכבת שנסעה לטהרן.  לאחר נסיעה ארוכה ברכבת הגענו לטהרן מבלי שאף אחד חשד בכוונותינו.בטהרן נאלצנו להמתין כחודש עד שניתנה לנו רשות  להגיע לישראל. בתקופה זו התגוררנו במחנה פליטים בשם-"פאוזייה" .משם עברנו למחנה פליטים אחר אבל בישראל. מחנה הפליטים או בלשון אחרים מחנה העולים נקרא  "שער עלייה" היו אף כאלה שכינו אותו "שער הדמעות" בגלל הקושי הרב להתגורר בו.

3 חודשים לאחר בואי ארצה, נודע לי על היתר היציאה הגורף שניתן לכל יהודי עיראק תמורת ויתור על רכושם ונתינותם.

הורי נטשו את כול רכושם, הבית על כל תכולתו והחנות,ויתרו על אזרחותם והגיעו לישראל.

פעמים רבות אני תוהה , האם ממשלת עיראק תכיר יום אחד בעוול שעשתה לנו ותחזיר לנו את הרכוש הרב שגזלה מאיתנו?