מועלם מאיר- זיכרונות מ"משפטי הראווה " בעיראק נגד היהודים החל משנת 1948 .
סיפורו של מאיר מועלם, כפי שפרסם את זיכרונותיו בערבית,תחת הכותרת "בדרכי למחנה ריכוז"
ובו הוא מתאר את המשפט העיראקי המפוברק נגד היהודים שהוא היה אחד מהם.
כל המשפטים, שהתנהלו נגד היהודים החל מ-1948 והלאה, היו משפטי ראווה או "הצגות". תכלית ההעמדה לדין נקבעה מראש וכך גם גזר הדין. בתקופה זו שרר בעיראק מצב צבאי ,וכל הנאשמים הועמדו בפני בתי דין צבאיים.
מאיר מועלם אינטלקטואל יהודי, היה חבר בתנועת ה"חלוץ" תקופה קצרה. באפריל 1948 הוציא יחד עם קומץ אינטלקטואלים יהודים אחרים עיתון יומי בערבית ושמו "אל בריד אל_יומי"(הדואר הרשמי). עיתון זה הטיף לדו-קיום ערבי יהודי בעיראק. הוא לא כתב כלל על הציונות ולא פרסם דבר שהיה בחזקת סיכון למדינה העיראקית. הוא מינה עורך דין מוסלמי כמנהל אחראי על העיתון, במטרה למנוע לזות שפתיים. ובכל זאת, שלטונות עיראק הוציאו צו סגירה לעיתון בשבוע השלישי לקיומו. עצרו את מאיר מועלם ואת המנהל האחראי והעמידום לדין.
להלן תיאור תקציר המשפט:
מאיר "אמור לי, פאיק(עו"ד פאיק תופיק, היה סנגורו של מאיר), כלום יש איזו תקווה שנשתחרר ונצא מכאן הביתה?"
פאיק: "הייתי אצל השופט לפני חצי שעה, ניסיתי וניסיתי – אולם אין תקווה, מפני שגזר-הדין כבר הגיע ממשרד הפנים".
הייתי עצבני ונתמלאתי חמה: "אין כל תקווה"?
פאיק: "לא, גם הסנטור עזרא מנחם וכמה אישים אחרים ניסו לחפש איזה מוצא לך ולאברהם(נאשם נוסף, כנראה אברהם שכורי, מקבוצתו של מאיר). אבל השופט הראה לנו את גזר הדין מודפס לפני החתימה."
מאיר "למאסר או להגליה?,
פאיק: "הגליה לשנה אחת בבצרה"
בלעתי את רוקי, בעצם, איזו תועלת יש בעורך דין או בסנגוריה ובטיעונים מפורטים..כלום יש איזו תועלת בחקירתם של עדי התביעה ובהבאת עדי הגנה?אם גזר הדין כבר הודפס ונמסר לשופט לחתימה. איזו תועלת יש בשמיעת הנאשמים והבאתם לבית המשפט? הרי אפשר היה לוותר על המהתלה הזאת ולהכניסנו לבית הכלא או לשלחנו לגלות ולחסוך את זמנו היקר של השופט .אולם נראה שהיו מי שחששו שמא תישמע איזו זעקה בעיתונות, כאילו החוק הושם ללעג וכי בני אדם נשלחים לבתי כלא ללא גזר דינו של שופט. לכן, כדי למנוע מהומה כזו, הביאוני בפני שופט כדי להיות עדים לחתימתו על גזר-הדין!
......הכרוז יצא וקרא בקול את שמותינו ואת שמות הסנגורים שלנו. נכנסנו לאולם בית המשפט והדלת נסגרה מאחורינו.
צחקתי בלבי לשמע תגובות האנשים, כשנודע להם שאנו זממנו נגד בטחון המדינה.....אליבא דאמת, זה היה מחזה ,שהוכן לדעת הקהל בכלל ולקהילה היהודית בפרט, ולא לנו. פשוט, רצו להחדיר פחד בלבו של מי שיעז לחרוג ממסגרת הקולקטיב השקט והכנוע, של מי שינסה לכתוב או לדרוש צדק, או להטיף לאחדות או לאחווה או מי שילחם בהפרד ומשול. מי שיתווה את הדרך להגנה על אומתו, קהילתו ואמונתו-כל אלה יואשמו במזימה נגד בטחון המדינה. לגבינו אנו כעת, אין כל חשיבות במה יאשימנו. מילים נבובות אלו אינן מפחידות אותנו, כשם שהן לא משנות את מציאותנו גם אם לא יאשימונו בהן... די בכך שנציג התביעה הכללית יאמר לשופט: אינני יודע במה אאשים את אלה... לגבינו חשוב שנחדיר פחד ללב הקהילה היהודית ולהכין את האווירה לרדיפות גדולות ולמשפטים רבים לא רק היהודים ,אלא גם חלק נוסף מהעם: מוסלמים ונוצרים......
הייתי מהרהר בכל זה כשאני עומד ושומע את נציג התביעה הכללית. עבד אל רזאק עבד אל ע'פור, קורא שני עמודים או יותר, דברים שלא ידעתי, בחלקם אמיתיים ומיעוטם סולפו, דברים פרובוקטיביים מפחידים, ואלמלא ידעתי מראש את גזר הדין, הייתי באמת נבוך ונבהל, אלה היו האשמות חמורות ביותר, החל בחברותנו במחתרת הציונית וכלה בהברחתו של נשק לציונים בפלסטין, שיגור חיילים וכוח אדם מעיראק לארגון ההגנה היהודי בפלסטין.זריעת מבוכה ותבוסתנות בקרב הגייסות העיראקיים, חימוש התנועה הציונית בעיראק וקשירת קשר נגד בטחון המדינה, שיתוק ההתעוררות הלאומית לתמיכה בפלסטין הערבית ועד.....
עבד אל-ראזק עבד אל-עפו'ר לא הזכיר כלל את היומן "אל בריד אל-יומי" שניהלתי וערכתי. תהיתי מדוע? הרי היה יכול לתאר את העיתון שלנו כעיתון ציוני הרסני, ובפרט שהעיתון אכן התקיף כל פעולה של הפרד ומשול. גזענות ותוקפנות נגד הקהילה היהודית בעיראק. העיתון יצא בהתקפה חריפה נגד הגזענים הפוגעים ביהודי עיראק וכתב מאמרים בגנות ההפגנות האנטי יהודיות, תבע מהמפלגות והאלמנטים המדיניים והאחראים בשלטון להצהיר בעד האחווה עם היהודים בעיראק. בעד פטריוטיותם הנאמנה ולגנות את ההצהרות האנטי יהודיות, להצהיר קבל עם ועדה, שקהילה זו לא תיפגע בגין פלסטין וחלוקת פלסטין ומלחמת פלסטין. במקרה שזו תפרוץ.
עיתון זה לא הוזכר כלל בבית המשפט, לא על ידי נציג התביעה הכללית ולא על ידי שני העדים העלובים הרועדים, שנכשלו בלשונם והסתבכו בהזכרת השמות והמקומות. כאשר שני עדים אלה התמוטטו סופית תחת מכבש חקירתי, פניתי לשופט, שהאב אל דין אל-כילאני, ואמרתי לו:
- אדוני השופט הנכבד! ראית איך שני העדים האלה משקרים קבל עם ועדה, שהרי שיקרו אפילו בהזכרת השמות והאירועים והמקומות. הושמו בפיהם דברים שפרחו מזיכרונם תחת מכבש החקירה. אי לכך, אני מבקש מכבוד השופט לדחות את עדויות שני עדים השקרנים האלו ולהצהיר שהם שקרנים.
- ומי אמר לך שאני מאמין להם? – ענה השופט בשאלה.
-
- אם כבוד השופט אינו מאמין לשני העדים, הרי זוהי הוכחה על חפותי.
-
- וו, ווי, - ענה השופט בלגלוג.
-
- עורך-הדין פאיק תופיק השמיע סנגוריה המעידה על בקיאותו בחוק ובהנמקה, אולם מאמציו היו לשווא. השופט לא הקשיב ושקע בתנומה ממנה התעורר רק בסיום הנאום.
-
....הנה סוף סוף ירד המסך על המחזה העלוב, והשופט השמיע את גזר הדין לפיו יש להעמיד אותנו תחת פיקוח המשטרה למשך שנה אחת, משמע- הגליה. |