גרתי בבצרה ברחוב מחלת בסתן גוסטא.הייתה זו שכונה מעורבת של ערבים ,יהודים ונוצרים.
יחסינו עם השכנים הערבים היו בתקופה מסוימת טובים.בזמן ה"פרהוד" השייח' המקומי אף הגן על חיינו. אם כי רכושינו נבזז. לאחר שנרגעו המהומות הגיעו תושבי הסביבה לביתנו ומכרו לנו את הסחורה ,שבזזו בזמן המהומות מחנותו של אבי.

אחרי ה"פרהוד" היו מספר שנים של שגשוג כלכלי בעיראק ,והיהודים התגברו כביכול על הטראומה  שחוו במהומות .החיים חזרו למסלולם.

הספקתי לסיים את בית הספר היסודי ב"אליאנס" וב-1948 נישאתי לסלמן אסלן, צורף במקצועו. הייתה לו חנות לדברי זהב. ומבחינה כלכלית מצבי היה טוב.

באותה שנה קמה מדינת ישראל והיחסים הקורקטים שנשמרו עד כה בין הערבים והיהודים קיבלו תפנית דרסטית לרעה. מסע רדיפות היהודים בטענות שונות ומשונות הפך גלוי ונוהל ע"י ארבעה בתי דין צבאיים שהוקמו אך ורק לצורך זה.

גם בעלי ,כמו גברים יהודים רבים, נעצר באופן פתאומי .במקביל נערך חיפוש בביתנו לאתר חומר יהודי או ציוני. אף על פי שלא נמצא דבר "מרשיע" הוא נשלח לכלא לתקופה של 3 חודשים ,ונקנס בסכום עתק של 30,000 דינר עיראקי.

לא יכולנו לשלם סכום עתק זה .בזמן שהותו בכלא נולדה בתי הבכורה .נסעתי לבית הסוהר כדי להראות לו את בתו. מצאתי אותו חבול מכף רגל ועד ראש עקב המכות שספג בזמן החקירות.

הוא שוחרר וניתנה לו ארכה לגייס את סכום הקנס.אחרת הוא יאלץ להישלח לכלא למשך שנים רבות. לא נותרה לו ברירה ,אלא להימלט.

חברי ה"תנועה" סייעו לו להשיג מבריח מהימן ומילטו אותו לטהרן. שם המתין לבואי. משהבחינו השלטונות העיראקים שבעלי נימלט מנעו את יציאתי ,כדי לשמש אמצעי לחץ להשיבו.

נותרתי חסרת אמצעים .ניסיתי למכור את הבית כדי לממן את פרנסתי . פניתי למשרד הפנים וביקשתי  מסמך מהטאבו .הפקידים קדמו אותי במבטים  עוינים "לכי מפה, אין לך זכות לקבל את רכושך וגם לא מסמך על רכושך. אם את רוצה לעזוב את עיראק אין לך זכות לקבל את רכושך.

בלית ברירה נאלצתי למכור חלק מחפצי הבית כדי לשרוד. אף על פי שהיו אלה דברי ערך יקרים מכרתי אותן בפרוטות,אולי 5% מערכן האמיתי, אף אחד לא הסכים לקנות . כולם ידעו שזו רק שאלה של זמן קצר עד שיקבלו את הרכוש על כל תכולתו מבלי לשלם עבורו.

המוצא היחיד שנותר לי היה לנסות ולברוח.

פניתי לד"ר יוסף סיור-ידיד משפחה ,כדי שייתן לי כדורי שינה על מנת להרדים את בתי התינוקת במהלך הבריחה.

מסרתי את מה שנותר לי מתכולת ביתי למבריח. המבריח העלה אותי ואת התינוקת על סוס. נקל לשער את הקושי העצום שהיה כרוך במסע מוזר שכזה. כשהגענו לבסוף למקום מסתור וירדתי מהסוס לא יכולתי להניע את אבריי במשך שעות רבות.

במשך הלילה הסתתרנו בפרדס. עם שחר הביא אותנו המבריח סמוך לנהר "שאט אל ערב" העלה אותנו על סירתו של מבריח אחר . ותוך זמן קצר הגענו לצד האיראני של הנהר.

שוטרי משמר הגבול האיראני עצרו אותי מיד כשירדתי מהסירה, הם תיחקרו אותי ושאלו לאן פני מועדות. השבתי שאני מחפשת בית כנסת יהודי. (באותה עת אפשרו שלטונות טהרן את בריחת היהודים דרך ארצם).

הופניתי לבית כנסת מקומי ,אבל הוא היה סגור. שומר שהיה במקום וראה את מצבי נאות לאפשר לי לישון על גג בית הכנסת במשך שלושה לילות. משם הפנה אותי למקום אחר בתקווה שאוכל להיעזר. נסעתי ברכבת במשך שעות ארוכות , שוטטתי ברחובות כדי למצוא את הכתובת שאליה הופניתי. התלבשתי כערבייה כדי להסתיר את זהותי.

לאחר שעות של שוטטות, כשהתינוקת בזרועותיי הגעתי למחוז חפצי. נקשתי בדלת . דיירי הבית אספו אותי לביתם במהירות.

פגשתי  שם יהודים רבים.בין היתר את אחד ממכרי.

הסתבר לי שהמקום אליו הגעתי הוא  בית הקברות היהודי המקומי. שם הוסתרו הבורחים. המכר סיפר לי שבעלי עזב את המקום לכוון א"י שעות אחדות לפני בואי לאחר שנואש מהסיכוי שאצליח להגיע בכוחות עצמי.

הייתי תשושה עד כדי עלפון. לא התפניתי לבכות על ביש מזלי, קיבלתי שתי שמיכות והלכתי לישון על החול ליד אחד  הקברים.

חלקת הקבר הפכה להיות ביתי למשך שלושה החודשים הבאים.

שמיכה אחת פרשתי על החול ובשמיכה השנייה התכסיתי. את הילדה השכבתי מעלי, התמזל מזלי והחלב  בשדיי לא נפסק ולאורך כל הדרך הנקתי אותה ,ולא דאגתי להזנה חלופית. אלמלא ההנקה קרוב לוודאי שבתי הקטנה לא הייתה שורדת את התנאים הקשים הללו.

המצב היה קשה מנשוא, כל לילה בכיתי והתחננתי  בפני הממונים על המקום שיאפשרו לי לקבל אשרת כניסה לארץ.

אולם על שערי הארץ צבאו מאות אלפי פליטים יהודים אחרים מכל ארצות ערב ומאירופה ומכסות היתרי הכניסה לארץ היו מוגבלים.

משראו שמצבי הולך ומדרדר ואני עלולה לחלות ולסכן את חיי  התינוקת, הודיעו לי במפתיע שנכללתי ברשימת הנוסעים שיוצאת באותו יום.

באותו היום הגעתי לנמל התעופה בישראל . מיד עם רדתי מהמטוס קיבלו את פני צוותי אחיות ,שריססו אותי ואת בתי התינוקת ב-די.די.טי. נדהמתי ונעלבתי עד עמקי נשמתי מהיחס המשפיל. אך הייתי עסוקה באותן רגעים בהישרדות אחרת . ספגתי את עלבוני והצטרפתי למאות יהודים אחרים שהוסעו במשאיות למחנה העולים "שער עליה" בחיפה. קיבלתי שתי שמיכות ומפאת חוסר מקום ישנו ברחבה מחוץ לאוהלים.

לא היה זה חידוש מבחינתי, הורגלתי לישון תחת כיפת השמיים עם שתי שמיכות. כהרגלי פרשתי שמיכה אחת מתחתי ובשנייה כיסיתי את עצמי ואת התינוקת שישנה מעלי.

מפגש מרגש בין בעלי ובין בתו התינוקת בת 7 חודשים

נרדמתי תוך דקות אחדות, לא כן התינוקת, הסתבר ,שכשנרדמתי היא זחלה מתחת לשמיכה והחלה להתרחק ממני מבלי שאחוש בכך.
בעלי ,שגר אז בטבריה, נהג להגיע בכל יום  ל"שער עליה" בתקווה שאהיה בין הבאים.

באותו היום בו הגענו הודיעו לו  הממונים  על קבוצה נוספת של יהודים הגיעה מעיראק.
הוא החל לשוטט בין האוהלים בתקווה למצוא אותי ואת בתו.

לפתע ראה  תינוקת זוחלת, אף על פי שראה אותה פעמים מעטות קודם לכן,כשהייתה אך בת 3 חודשים, זהה אותה מיד. הוא נגש אליה הרים אותה בזרועותיו  וצעק סביבו . "זו בתי, זו בתי"  הוא המשיך לקרוא בשמי, התעוררתי בבהלה נוכח הרעש וגיליתי שבתי נעלמה והמולה התרחשת סביבי. באותן שניות הבחנתי בבעלי עומד מרחוק ובתי בזרועותיו.

רצנו אחד לזרועות השני, זמן רב בכיתי בזרועותיו. בהדרגה התחלתי לספר לו על מסע הבריחה.

הוא הביא אותנו ל"ביתו החדש", אוהל קטן ובו השתכנו באותה עת 12 דיירים.

מספר שנים המשכנו להתגורר בצריפים ב"מחנה העולים" עד שהגעתי למגורים קבועים בסלאמה ג, ברמת גן.

קשיי החיים בארץ הכריעו את בעלי והוא נפטר טרם זמנו. נותרתי מפרנסת יחידה לשלושת ילדי.
עבדתי יומם ולילה כדי להעניק  חינוך הולם לילדיי. ראיתי שכר בעמלי. בני למד הנדסה ושני ילדי האחרים הפכו לאנשי חינוך.

אני תוהה מדי פעם, כיצד היו נראים חיי לו יכולתי להוציא מקצת מרכושי ולהתחיל את חיי בארץ עם בסיס כלכלי ראשוני ולא כפליטה חסרת כול.