מדוע נותרו לאחי 4 אצבעות בכף ידו ?
נולדתי והתגוררתי עם משפחתי בשכונת אבו סיפן, אף על פי שהייתה זו שכונה ענייה התגוררנו בבית מאוד גדול ומרווח שאמי ירשה מאביה.
הבית היה כל כך מרווח ,שאפשר לכל היורשים להתגורר ברווחה באותו הבית. הוא כלל בין היתר עוד 4 דונמים אדמה.
האירוע שהטביע את חותמו עלי כנער היה הפוגרום הנורא ביהודי בגדאד בחג השבועות 1941. כשהחלו הצעקות והמהומות הייתי אז בבית יחד עם שמונת אחיי ,הורי וארבעת דודניי.
שמעתי צעקות של ערב רב של אנשים שבקעה מהרחוב, הסתכלתי מתוך סקרנות וחרדה כאחת מבעד לתריס ,כשלפתע הבחנתי בקבוצת פורעים ערבים רצים לעבר בתים יהודים ותוך כדי ריצתם צועקים "פרהוד יא אומת מוחמד" בטרם הספקתי להבין את המתרחש, נשמעו דפיקות חזקות על דלת ביתנו. "יונה יונה (שמו של אבי) איפתח אל באב" צעקו אנשים תוך כדי דפיקות בדלת.
הבית המרווח קרץ לפורעים ,הם סברו שלאבי יש כסף רב. זו הייתה ההזדמנות שנקרתה להם לשדוד אותו .
אבי רץ לקומה השנייה ומשם טיפס על גג אחד הבתים בתקווה למשוך אליו את תשומת לב הפורעים ולהניח לילדיו, אולם ההמונים לא הבחינו בו. הם המשיכו ללחוץ על דלת הבית עד שהצליחו לפרוץ אותה. 4 דודניי רצו לכוון הארון בחדר והסתתרו בפנים.
אמי נפלה לרגלי הפורעים וביקשה רחמים על ילדיה הקטנים. היא הציעה לתת להם את כל תכשיטיה וכספה ובלבד שלא יפגעו בילדיה. הם הדפו אותה מעל פניהם לעבר החלון והחלו מיד לגרור את כל חפצי הבית. קפאתי על מקומי. לפתע הבחינו בארבעת דודניי שהסתתרו בתוך הארון ומיד פנו לעברו. . חשבתי לעצמי שהנה הם עומדים לרצוח אותם . הפורעים הרימו את הילדים והשליכום בחוזקה לעבר הקיר. אח"כ החלו לגרור את הארון החוצה.
הם רוקנו את הבית מכול תכולתו כולל השמיכות. הם משכו את אחת השמיכות, שבה עטפה אמי את אחי הקטן, שהיה אז רק בן 3 חודשים , והשליכוהו יחד עם החפצים האחרים ונמלטו. אמי מהרה למנות אותנו כדי לוודא שכל ילדיה עמה.בתוך שניות אחדות הבחינה שאחי הפעוט נעלם.היא רצה, כאחוזת אמוק, אחריהם וראתה אותם מושכים את אחי מהשמיכה. כל אחד משך את הילד ביד אחת, אמי נפלה לרגליהם וביקשה שיחוסו על אחי וישיבו אותו. אחד מהם משך את הילד בכף ידו וכתוצאה מכך נתלשה האצבע. הוא השליך את אחי לעברה של אמי והמשיך במעשה הביזה.
אחי הקטן התעלף .הדם ניגר מאצבעו, אמי חיבקה אותו ורצה לעבר הבית. לא היה לאן לפנות לעזרה על כן עשתה כל שביכולתה לחסום את זרימת הדם.
באותה עת המשיכו הפורעים לבית שכנתנו. אחת הנשים עלתה במדרגות . משהבחינו בה ירו ברגלה. בעלה שמע את צעקותיה ויצא מפתח ביתו כדי לעזור לה, הם ירו גם בו. בנם בן ה-17 כיסה את עצמו באחת המחצלות ונדבק לקיר החדר בתקווה שלא יבחינו בו. אולם אחד מהאספסוף הבחין בתזוזה קלה ורץ לעברו ,משך את המחצלת וירה בו.
עמדתי באותה עת בפתח הדלת ‘וראיתי כיצד גוררים את הנער הפצוע ומתעללים בגופתו.
למחרת הגיעו שוטרים סיקים ששירתו בצבא הבריטי. הם הורו לנו לרדת לכיכר בקצה הרחוב ולהמתין שם. הם ניסו לעצור את הטבח. עשינו כמבוקשם. הלכנו לכיכר והמתנו בחרדה לבאות.
בלכתנו הבחנו בעשרות גוויות . 3 ימים נרקבו הגוויות בחוץ עד שהגיעה משאית ואספה אותם כאילו היו שקי אשפה רקובים.
כל הנרצחים נקברו בקבר אחים.
שמעתי את הורי אומרים שהמספר הרשמי של הנרצחים היה קטן מאוד ביחס למספר האמיתי שפורסם .לדעתו, פרנסי הקהילה נתבקשו להצהיר על מספר נספים קטן כדי לא לעורר מהומות.
אחרי ה"פרהוד" ובעקבות כניסת הבריטים (באיחור) השתרר שקט יחסי. אולם היה זה שקט למראית עין.
כילד המשכתי לסבול מהתנכלויות של ילדי הערבים בסביבה בכל פעם שהלכתי לבית הספר. היו משפילים אותי יורקים בפני , חוטפים את האוכל והספרים ועוד התנכלויות כהנה וכהנה. רציתי להגיב אך אזהרת הורי עמדה לנגד עיני. "אין על מי לסמוך אמר לי אבי, אם תפגע באחד מהם תיענש במלוא החומרה לא כן להפך."
בשנת 1947, לאחר תוכנית החלוקה וההחלטה להקים את מדינת ישראל שב המצב והחמיר ועתה ההתעללות בכל היהודים נעשתה גלויה וללא כל חשש מצידם. העיתונות לא פסקה להפיץ דברי שקר ואנשי הדת הסיתו את האנשים במסגדים. (המקום הקדוש הזה, שאנשי הדת אמורים לחנך את האנשים לאהבת הזולת לחסד הפך לקן צרעות של הסתה לשנאה ורצח).
ב-1948 החלו להגיע הפליטים הערבים מא"י בעקבות מלחמת העצמאות של ישראל. את הפליטים שכנו בבתי היהודים. אילצו כל בעל בית יהודי ל"ארח" פליטים.גם הוריי נאלצנו להכניס פליטים לבתינו. אולם ה"אורחים" לא הסתפקו באירוח, אלא החלו להציק לנו וביקשו מאתנו, בעלי הבית שנעזוב. ההצקה הלכה והחמירה. עד שיום אחד אמי עזבה את הבית והלכה לישון יחד אתנו בבית הכנסת.
ההחרמה הסלקטיבית.
בראשון במרס 1951 ,כשהלכתי על פי בקשת אמי לקנות מצרכים מהחנות, נדהמתי לראות עשרות בעלי חנויות עומדים מחוץ לחנויותיהם .חלקם בוכים. אנשי משטרה עברו מחנות של יהודי אחד למשנהו וסגרו את החנות על כל תכולתו בפלומבות. כך החרימו ביום אחד את כל חנויות היהודיות על כל תכולתן והכריתו את שארית הפרנסה היהודית.כמובן שאף חנות של ערבי לא נסגרה בפלומבה.
נותרנו חסרי כול . התמזל מזלנו וממשלת עיראק אפשרה ליהודים לעזוב תוך ויתור על אזרחותם. כל אחד מבני המשפחה לקח מעט מטלטלים . כך עזבנו את עיראק לצמיתות.
הפליטים הפלשתינאים השתלטו על ביתנו ועל כל תכולתו.
|