הורי מוריס עזרא וששונה מנצור

נולדנו בעיראק .ביתנו היה ב"שאריע בוסתן קובה". מרחק הליכה של 5 דקות מנהר החידקל. גרנו באזור יוקרתי מאוד, אזור מעורב יהודי-ערבי .היחסים עם שכנינו הערבים היו טובים אך קורקטיים, לא אירחו אותנו והם לא התארחנו בביתנו. אף על פי שגרנו בשכנות שנים רבות. היחסים הטובים התבטאו מחוץ לבית. יחד עם זאת תמיד נזהרנו מפניהם. שרים, שופטים ואנשים מכובדים אחרים התגוררו בשכונה.

הסיפור הבא יכול במידת מה להבהיר עד כמה נהגנו במשנה זהירות עם השכנים. (עדות של עזרא) באחד הימים קיבלתי מאבי אופניים במתנה .כשיצאתי לרחבת הבית ורכבתי על האופנים הגיח לפתע מולי בנו של שכנינו -השופט המחוזי. לא הצלחתי לבלום ונתקלתי בו.שנינו נפגענו ונפלנו. לכאורה דבר של מה בכך בין ילדים ,אך בהיתקלות בין ילד יהודי וערבי בעיראק היו כללים שונים. רצתי מיד אל אמי, וספרתי לה על המקרה .אמי הייתה חרדה מאוד מתגובת הורי הילד הערבי. לא עברו דקות מעטות והוריו הופיעו בפתח ביתנו . אמי עמדה והתנצלה בפניהם פעמים רבות ובלבד שלא יפגעו בי . הרגשתי אשם מאוד על כי גרמתי לאמי להתנצל כל כך הרבה בגיני ,שכחתי לחלוטין שהייתי בעצם זקוק בעצמי לנחמה על כך שנפגעתי ונבהלתי. מקרה זה שיקף במידה רבה את מערכת היחסים הזהירה שהיו לנו עם שכנינו הערבים.

הבית המפואר בו גרנו, היה דו קומתי, רחב מאוד, שני סלונים, חדרי שינה וחדרי משרתים. 5 משרתים היו לנו, כובסת, מבשלת, גנן, עוזרת ניקיון. ואישה מיוחדת, שעזרה לשמר מאכלים מיוחדים. אבי היה יבואן של מוצרי מותרות לנשים. במקביל עסק בייצור המוצר המוגמר של בשמי נשים ובמכירה קמעונאית. החנות של אבי הייתה בחאן לרמאח לזריר. סוג החנות נקראה "חרדפרושיה". תחומי עיסוקיו השונים הצריך עובדים רבים. בניגוד לנשים באותה תקופה שהיו עקרות בית עזרה אמי לאבי גם במשלוח ידו. היא עיצבה את בגדי ולבני הנשים והעסיקה תופרות רבות . היא הייתה יצירתית ומוכשרת בתחומה.עבודותיה נחשבו מעשה אומנות. בשנת 1941 התרחש הפוגרום הקשה ביהודי בגדאד.

אישית אינני זוכר את המאורעות, אלא רק על פי סיפורי הוריי. באותו יום נורא כשהמון ערבי התנפל על בתי היהודים והתקדם לעבר ביתנו העלה אבי את כל בני המשפחה לגג הבית כדי להגן עלינו . אבי סיפר ששכננו ,שהיה שר

קוזט ועזרא מנצור, בגדאד

,עלה אף הוא על גג ביתו כדי לצפות במעשי ההמונים. אבי הפציר בו שיגן עלינו . השר רמז למנהיג הפורעים לא לפגוע בנו אישית ,אך לא מנע את המשך הביזה וההרג שנעשו בהמשך הרחוב. עשרות אנשים חיכו מול ביתנו כדי להשתלט עליו מה שהיה ב"פרהוד" - פוגרום של פורעים הפך

להיות ,אחרי הקמת מדינת ישראל, למדיניות רשמית של הממשלה. עשרות יהודים נאסרו והושלכו לכלא.אנשים פוטרו מעבודתם וחוקי אפליה הפכו לשגרת חיי היהודים. בשנת 1950 התקבל חוק בפרלמנט העיראקי לפיו ממשלת עיראק אפשרה ליהודים לעזוב את עיראק בתנאי שיוותרו על אזרחותם ויצאו ללא רכושם.זכור לי היום, בו הזמין אבי מונית כדי לקחת אותנו לשדה התעופה בדרכנו מעיראק לישראל בשנת 1951. עשרות ערבים התגודדו סביב ביתנו המפואר, שהיה מרוהט להפליא ,ובו היו פריטים רבים יקרי

אבי מול ביתינו בבגדאד

ערך שנרכשו בעמל רב ובמשך שנים רבות. התקשיתי לעזוב את ביתנו האהוב וללכת לבלתי נודע ,אך ההוראה של אבי הייתה חד משמעית. עליתי למונית וישבתי במושב האחורי בתקווה שאוכל להביט עוד כמה דקות בבית עד שיעלם מעיני. בתוך שניות מרגע שעלינו על המונית הסתערו השכנים על הבית דרך כל פתח אפשרי, והחלו לבזוז מכל הבא ליד. אינני יכול לשכוח את המראה הנורא. במקביל לביזת התכולה הולאמו כל נכסיהם של הוריי. פעולת השוד נמשכה גם בשדה התעופה. השוטרים פתחו ובדקו את כל המזוודות. כל פריט בעל ערך כלשהו נלקח מאתנו. הנשים נצטוו להסיר את כל תכשיטיהן. אפילו את גרבי הניילון של אמי החרימו.

בתוך כמה שעות השתנו חיינו מקצה לקצה. מחיי רווחה לחיי עוני. הגענו לישראל והתגוררנו באוהלים שהוקמו בחפזון במחנה העולים "שער עליה" היינו נתונים לחסדי מזג האוויר שקידם את פנינו בגשם שוטף והציף את האוהל הדל, שחלקנו עם משפחה נוספת מעיראק.נקל לשער את המשבר הנפשי, שעברו הורי נוכח המעבר הפתאומי הזה, אולם לא איש כאבי ייתן לייאוש להשתלט על הבית ועל ילדיו.

זכור לי,(קוזט) שישבתי מול אמי באוהל וראיתי אותה גוזזת ציפורניים ובה בעת ממררת בבכי.מעולם לא ראיתי את אמי בוכה, על מה בכתה?שאלתי את עצמי אך חששתי לשאול אותה. לימים הבינותי, שגזיזת הציפורניים הייתה מבחינתה קץ עידן התמימות, לא עוד ביתה הרחב ועוזרותיה עמה.בדמעותיה ידעה, שמעתה תצטרך לעבוד קשה מאוד יחד עם בעלה עד שתצליח לשקם את משפחתה.השהות באוהל לא נמשכה זמן רב .בזכות תושייתו של אבי ואחיו עברנו להתגורר בצריף . יום אחד גילו שני האחים מכולה סמוך למעברה. הם פירקו אותה בזהירות והשתמשו במוטות כדי לבנות את הצריף. הצריף שימש אותנו עד שעברנו למגורי קבע. אני שב ותוהה עד היום מדוע סיפור גירושנו ושוד רכושנו לא סופר בעולם. כשהגענו ארצה התברר שלא רק יהודי עיראק גורשו גם יהודים רבים מכל ארצות ערב הגיעו לישראל בצורה דומה.