כשנולד בני הבכור קראתי לו נסים, אולם שכניי הערבים התעקשו לכנותו בשם "פרהוד" כי הוא נולד באותו היום בו ארע ה"פרהוד" ביהודי עיראק.

נולדתי בבגדד והתגוררתי עד לנשואי בשאריע ימין לא רחוק משער ראזי.
אמי נישאה לאבי בהיותה בת עשר ואבי מבוגר ממנה במעט שנים. בהיות אבי בן 20 היו לו כבר שלושה ילדים. אני הייתי הבת הבכורה.

אבי היה פקיד במשרדו של משפטן ערבי בשם עו"ד עבד אל עזיז. באחד הימים  בהיותו בבית משפט  לקה אבי  בהתקף לב ומת והוא רק בשנות ה-20 הראשונות לחיו.

חווינו ימים קשים מאוד. אמי לא יכלה להתמודד עם בעיות הפרנסה לכן השיאה אותי בעל כורחי ,כשהייתי עדיין ילדה בת עשר לגבר מבוגר ממני בשנים רבות, נשוי ואב לארבעה ילדים.

בעלי יחזקאל מאנע , היה שותף בחנות סיטונאית של מוצרי מזון, עם מוצטפה דילמי-משפטן ערבי ידוע- שעסק בין היתר גם במסחר.

השותפות עם המשפטן הערבי עזרה לנו מאוד בחיי היום יום, כי הוא דאג להגן עלינו מפני כל עוולה.

ב-1941,  בזמן ה"פרהוד" הייתי בחודש האחרון להריוני. היו לנו שכנים כורדים, הם החביאו אותי בביתם. הפורעים דפקו בדלת ושאלו אם הם מחביאים יהודים? הם השיבו בשלילה, וכך פסחו הפורעים על הבית..

המאורעות  הנוראים זרזו את הלידה.עוד באותו ערב התחילו צירי לידה חזקים. אף מיילדת יהודייה לא יכלה להגיע  בגלל המהומות. הכורדים חיפשו מיילדת ערבייה. הם הסתירו ממנה את דבר יהדותי, אחרת אף אחת לא הייתה מגיעה.

בנסיבות אלו נולד בני בכורי. קראתי לו ניסים על שם אבי, אבל פטרוניי וערביי הסביבה, התעקשו לקרוא לו "פרהוד" כי נולד במהלך ה"פרהוד". השם הזה הפך להיות השם העיקרי שלו . לא הועילו  לי כל ניסיונותיי לשנות את שמו.

אמנם משפחתי ניצלה מה"פרהוד",אולם המאורעות והשמועות על מה שאירע ליהודים בסביבה היו מחרידים. בעיקר בכל מה שנגע למעשיהם כלפי התינוקות. נהוג היה אצל יהודים לענוד צמיד זהב על רגלי תינוקות.משלא הצליחו הפורעים להוציא את הצמידים באופן רגיל קטעו את רגלי התינוקות.

אלפי חנויות נשדדו עשרות הרוגים ופצועים.זה היה פוגרום, שגרם טראומה רצינית ליהודים רבים. רצה המזל ומיד אחרי ה"פרהוד" חלה התאוששות כלכלית רבה בעיראק וכולם נהנו מכך -יהודים וערבים כאחד. ולכן זה הרגיע במקצת את המצב.היחסים בינינו ובין שכנינו הערבים חזרו, לכאורה, למצב קודם ה"פרהוד".

המפנה- 1947.

כשהחלה המלחמה בין היהודים והפלסטינאים בארץ ישראל הציפו האחרונים בהמוניהם את עיראק, במיוחד את אזורי היהודים. הם החלו להתנכל ליהודים. חלקם נכנסו והתיישבו בתוך בתי היהודים בלי הסכמתם. בתיהם של יהודים שברחו או עזבו נתפסו מיד ע"י הפליטים הפלסטינאים.יהודים, שהתמהמהו או שלא רצו לאפשר לפליטים להיכנס נתקלו בהטרדות בלתי פוסקותכמו: "לכו כבר" ,"מתי תעזבו כבר".

המצב הלך והחמיר.משראינו שהמשך קיומנו במקום הפך קשה מיום ליום. חפשנו דרך לעזוב. אז הגיעה ההודעה על החוק המאפשר ליהודי עיראק לעזוב, בתנאי שיוותרו על כל רכושם ונתינותם.

ניצלו את פרק הזמן הזה ונמלטנו.

מאחר ולא יכולנו לממש את רכושינו נעלנו את הבית והעסק על כל תכולתם ונטשנו.
אני מניחה, שפליטים פלסטינאים נכנסו לבתינו והשתלטו על העסק מיד בבריחתנו,כפי שקרה לבתיהם של יהודים רבים.

השמועות על החיפושים הדקדקנים שנעשו בשדה התעופה הניאו אותי מלנסות להבריח משהו מחפצי הערך שהיו ברשותי. הכול נותר בתוך הבית.

הגענו לישראל חסרי כול . נשלחנו למחנה פליטים- עולים בפרדס חנה.

קצרה היריעה מלתאר את קשיי הקליטה של  משפחה בת 13 נפשות  אין לי ספק ,שלו הייתי מגיעה בצורה מסודרת  עם רכושי  אזי כל חיי וחיי ילדי היו טובים בהרבה.