האסירה היהודייה הצעירה ביותר בעיראק.

בגיל 16 , בעודי תלמידה בבית ספר תיכון נעצרתי והושלכתי לכלא באשמת לימוד עברית.

שנתיים "ביליתי "בכלא, חלקן בתאי גברים .קיבלתי מכות, ספגתי השפלות וחוותי ייסורים.  אף על פי כן סירבתי להודות באשמות שווא שטפלו עליי.

נולדתי בעיר ארביל בצפון עיראק, הקהילה היהודית בארביל  מנתה כ-2500 נפש בקירוב.לאבי היה מפעל לבגדי נשים והפרנסה הייתה טובה. היה לנו בית בן שתי קומות באזור מחלת אל תעגיל 17. היינו אחת משתי המשפחות הבודדות  שבתינו התחברו לרשת החשמל.

בשנות ה-40 רכש אבי מגרש ובנה 7 בנינים מודרניים , אלו היו הבניינים הכי יפים באזור.

למדתי בבית ספר ערבי עד כתה ט, הייתי בת 16, כאשר התחוללה התפנית בחיי. יום אחד שמעתי  על קיומה של  אספת תלמידים יהודים, התגנבתי   עם חברתי , כדי לדעת מה קורה באסיפות הללו. הסתבר לנו שלמדו עברית בסתר. לא ידעתי מדוע צריך להסתתר כדי ללמוד עברית. זו זכות בסיסית של כל אדם ללמוד כל שפה שהוא חפץ. אולם בעיראק  הדברים היו שונים. לימוד עברית נאסר על היהודים.

הצטרפתי לקבוצה מבלי לידע את הורי. בתוך שבועיים למדנו קרוא וכתוב והפכנו למדריכות לקבוצות תלמידים נוספות. רוב הבנות בארביל לא ידעו כלל קרוא וכתוב. זאת הפעם הראשונה שהתנסו בכלל בקריאה וכתיבה.

בעקבות לימוד העברית,חל מהפך גם בתחומים אחרים בחייהן. בזכות לימוד קרוא וכתוב התחזק ביטחונן העצמי ,והן החלו למרוד בסמכות ההורים להכתיב להן למי תינשאנה .
חלקן אף אזרו עוז וברחו לישראל בלי לקבל את  רשות הוריהן.

באותו היום שבו הוכרז על הקמת מדינת ישראל , הוקמו בעיראק בתי דין צבאיים,שנועדו לשפוט את יהודי עיראק. התנהל מצוד  אחרי היהודים  ובכל יום הושלכו עשרות צעירים ומבוגרים לכלא .

כולם נאשמו ב"ציונות": ראוי להזכיר שעד 14.5.48 התנועה הציונית הייתה חוקית.. כדי להאשים את  היהודים  באשמת "ציונות" היה על השלטונות העיראקים  לשנות את החוק  ולהכניס את ה"ציונות" לקטגוריה של עבירה פלילית, שעונשה 7 שנות מאסר וכך עשו.

אשמה שגרתית אחרת שבה נאשמו היהודים  הייתה  "קשירת קשר עם הציונים". כל המכתבים האישיים שהגיעו מקרובי משפחה וחברים מישראל נתפסו באופן פתאומי ,ומקבליהן נעצרו באשמת שתוף פעולה עם האויב. ראוי להדגיש שגם לגבי המכתבים היה צורך בשינוי מידי של החוק מפני שעד  14.5.48  לא חל איסור  על קבלת מכתבים מפלשתינה.

יום אחד הגיעו שוטרים לבית הורי ,וערכו חיפוש . בתוך כיס מעילי נמצא מכתב שהגיעה מחברתי מישראל בו היא מתארת את חבלי קליטתה בארץ.

מכתב זה הווה את  האמתלא למאסרי.

כל ניסיונותיי להסביר לחוקר, שלא ידעתי כלל שאסור לקבל מכתב מחברתי מישראל לא הועילו לי.

השליכו אותי לבית כלא לגברים. הייתי בת  16 ישנתי בתא של גברים עם אסירים פלילים. כל הלילה לא ישנתי כי פחדתי שיאנסו אותי. הצלחתי למנוע זאת בזכות ידיעת קרוא וכתוב. כל האסירים היו אנלפביתים. הבטחתי לכולם לכתוב עבורם מכתבים למשפחותיהם ובו בזמן הקראתי להם  את המכתבים שקיבלו ממשפחותיהם.  מעשיי הרשימו אותם. מאז כל האסירים שמרו עלי. אפילו כשהשוטרים ניסו להתעסק אתי - האסירים מנעו זאת.

פעמיים בשבוע נלקחתי לחקירה. החוקרים בעטו בי, תלשו את שערות ראשי, ירקו עלי, קיללו  אותי ,כדי להוציא ממני הודאה על מעשיי, אך לא נשברתי ולא הסכמתי להודות בדברים שלא עשיתי.

כעבור 6 חודשים בכלא שוחררתי ונתבקשת להגיע לcid  בבגדד(כינוי למשטרה החשאית העיראקית הידועה לשמצה באכזריותה).

העמידו שיפוד חד סמוך לצווארי ואיימו עלי ,שאם לא אודה ישחטו אותי.
מעבר לחדר החקירות שמעתי צעקות מקפיאות דם של יהודים, שעברו עינויים ,כדי להוציא מהם הודאות באשמות שטפלו עליהם.

"את שומעת את הצעקות" אמרו לי. "אם לא תודי נעשה לך אותו הדבר".

לא יודעת מהיכן שאבתי את הכוח לעמוד איתנה מול החוקרים.

מה-cid  נלקחתי לבית הדין הצבאי בבגדד.

המשפט: פארסה

הקטגור במשפט: " הרצליה לוקאי,  את נאשמת בשיתוף פעולה עם הציונים".
השופט: פסק הדין: "אשמה"
גזר הדין :  "שנתיים בבית הסוהר"
לא היה סנגור שיגן עלי, לא נתנו לי כלל להביע את דעתי, לא היו עדים. ההליך נמשך כמה דקות, והוחזרתי לידי השוטרים לריצוי מאסרי.

6 חודשים ריציתי בכלא בבגדד, ואח"כ נשלחתי שוב לכלא בארביל.

החיים בכלא.

הפעם הוכנסתי למגורי הנשים בבית הכלא. היו שם אסירות פליליות ערביות ואסירות יהודיות קומוניסטיות.

המנהלת, שלא הסתירה את שנאתה ליהודים ,שאלה באיזו אשמה הגעתי לכלא, השבתי: באשמת "ציונות". מיד החלה לקלל אותי, הפשיטה את בגדי והלבישה אותי בשק יוטה מלוכלך ודוקרני.

בכלא היו שתי קבוצות אסירות . הקבוצה הפלילית והקבוצה הפוליטית. העדפתי כמובן להתקרב לאסירות הפוליטיות שהיו קומוניסטיות. אך הן דחו את חברתי מששמעו שאני ציונית. יהודים רבים נתפסו בשנים הללו לתנועה הקומוניסטית כמוצא  להשגת שוויון וצדק למיעוטים בעיראק, ושללו לחלוטין את האופציה הציונית. רק אחרי הבטחות מצדי להקשיב לתורה הקומוניסטית, הסכימו לצרף אותי ואף להגן עלי.

החיים היומיומיים בכלא היו קשים. אילצו אותנו לכבס את בגדינו וגם את כל בגדי האסירים הגברים. הגענו למצב שעור ידינו נתלש. תפריט האוכל היה דל ביותר. הוא כלל רק לחם ותמרים.

כל האסירות החליטו שהמצב הבלתי אנושי הזה לא יכול להימשך ופתחו בשביתת רעב. 21 ימים נמשכה השביתה.הסוהרים ניסו בכל דרך לשבור אותה. הגעתי לסף מוות. לקחו אותי בכוח לבית החולים ,והחדירו זונדה לקיבה וכך שברו את שביתת הרעב שלי.

אף על פי שהשביתה הופסקה בכוח היו לכך תוצאות חיוביות. שלטונות הכלא נענו לדרישותינו . הם שינו את התפריט, והקלו על עבודת הפרך שלנו.

בתום שנתיים מאסר שוחררתי. וכעבור כמה חודשים ברחתי מעיראק לישראל. ברור הוא, שכמו רוב יהודי עיראק רכושנו הוחרם ע"י השלטונות עיראקים.