נולדתי בשנת  1924, סמוחה מצד אבי ואל כביר מצד אמי (כל משפחת סמוחה הם לווים ולכן שיניתי את שם משפחתי מסמוחה ללוי).

תחילה התגוררו מרבית  היהודים בתוך העיר הישנה, כי היא  הייתה מוקפת חומה. מחוץ לחומה היה אזור הפקר ללא שלטון מרכזי ,אלא שלטון הנתון בלעדית לחסדיהם של פורעים. השינוי התרחש עם כיבוש עיראק ע"י האנגלים. הם הצליחו לאכוף שלטון וסדר מעבר לחומה. רק אז החלו היהודים לצאת מעבר לחומה, לקנות אדמות ובוסתנים ולבנות להם בתים. הם בנו שכונות מפוארות ומרווחות גרו בבתים פרטיים מקופים גינות נוי .גם הורי עזבו את העיר הישנה ועברו להתגורר בבתאוין. אחת משכונות היוקרה החדשות .

 ב-1864 נוסד ביה"ס "אליאנס" בבגדד.הקמתו היווה מפנה רציני בהשכלת היהודים. ההשכלה הייתה לנחלת כלל היהודים ,בנים ובנות כאחד. תלמידים שהתקשו לשלם שכר לימוד נעזרו ע"י הקהילה .משפחתי המורחבת -1909

אני,מסומן בחץ במועדון לורה כדורי כילד.


על  רמת החיים הגבוהה שלנו  בבגדד תעיד התמונה , ילדי גן הילדים במועדון" לורה כדורי". אני מסומן בחץ בהיותי בן 5 שנים.

בית ספר "אליאנס" הקנה לבוגריו ידע מעמיק ב-4 שפות: אנגלית ,צרפתית, עברית וערבית. עד סוף מלחמת העולם ה-1, משהגיעו האנגלים ובקשו להחליף את המנגנון התורכי במנגנון ע"פ השיטה המערבית, מצאו קאדר רחב של משכילים יהודים. דוברי אנגלית וערבית עם השכלה מערבית. קאדר זה שמש מאגר לכל התפקידים שנדרשו במנגנון הממשלתי ובמערכת הבנקאות בעיראק. תוך פרק זמן קצר, השתלבו מיטב המוחות היהודים ותרמו רבות לפתוחה של מערכת הממשל בעיראק. על תרומתם הגדולה לעיראק זכו באהדתו  ובהוקרתו של המלך פיסל הראשון והעוצר עבד אל אלאה.

רבים מבני משפחתי הגיעו לתפקידים בכירים במערכת הממשל ,המשפט והבנקאות בעיראק.

אבי הועסק כמתורגמן בעות'מן בנק, בשל בקיאותו המעמיקה בחמש שפות.
אני נשלחתי ללמוד ב"אליאנס" ואח"כ בבית ספר התיכון "שמש". גם אני דובר חמש שפות על בוריין. אנגלית ,עברית, ערבית ,צרפתית וגרמנית. בשל כישורי בתחומים אלו התקבלתי לעבודה בעות'מאן בנק ושם נשארתי עד שנאלצתי לעזוב את עיראק.

באותה עת החל תהליך מואץ של פתוח מערכת הבנקאות בעיראק. כפי שציינתי היהודים לקחו חלק פעיל בבניית מערכת זו והביאו אותה להישגים מרשימים.
5 בנקים נוסדו בתקופה זו.

עותמאן בנק. בניהול אנגלי עם רוב עובדים יהודים.-סגן המנהל היה גורג' לוי-דודה של אמי.
איסטרן בנק-בניהול אנגלי ,סגן המנהל היה עבדאללה בטט.-בן דוד של אמי
בנק  Imperial Bank"  " בניהול אנגלי-סגן המנהל  היה גורג' ברמג'- בן דוד של אבי.
בנק רפידן- בנק לאומי עיראקי, אחד הדירקטורים היה אברהם אל כביר, דוד מצד אמי, אח"כ היה מנכ"ל משרד האוצר במשך 25 שנה ונחשב לגדול כלכלני עיראק .בשל כישרונותיו הרבים נשלח ע"י עיראק לייצגה בבנק העולמי.
בנק ציון עבודי- בנק שנוסד ונוהל ע"י יהודי, דודה של אמי.
בנוסף ראוי לציין את דודי,יוסף אל כביר, שהיה עורך דין, מרצה בכיר בפקולטה למשפטים בעיראק וחבר פרלמנט.

בשנות ה-50 הוו יהודי בגדד ¼ מכלל תושבי בגדד. כלומר 100,000 מתוך 400,000 תושבי בגדד.

 עד שנות השלושים חשו יהודי עיראק, שהם בשר מבשרה של עיראק. אולם לא כך חשבו העיראקים.
המלך ראזי ,בנו של המלך פייצל הראשון, שעלה לשלטון ב-1933  החל בתהליך השינוי. הוא הכניס לתוך ממשלתו גורמים לאומנים,שביקשו להרחיק את היהודים. הם מצאו אוזן קשבת בחוגים נאצים בגרמניה והתעמולה הנאצית החלה לחדור לעיראק. פריץ פון גרובה  הנאצי התמנה לשגריר בעיראק. ותחושת הביטחון הפנתה מקומה לחששות לגבי המשך עתידנו בעיראק.

במלחמת העולם השנייה למדתי בתיכון, הצטרפתי אז למפלגה הקומוניסטית. האידיאלים של המפלגה הציתו את דמיוני, הנה, חשבתי לעצמי, יש מפלגה, שנותנת תשובה למעמדנו כיהודים בחברה העיראקית. רעיונות השוויון ,ללא הבדל דת וגזע, כבשו את רוב הצעירים היהודים. זכורים לי ויכוחים  נוקבים בין תלמידי התיכון היהודים .בין אלו שתמכו ברעיון הקומוניסטי לבין אלו שתמכו ברעיון הציוני החדש, כפתרון לבעיית היהודים.

סטאלין היה בעיני גיבור, בפרט,משום שנתפס כמי שעמד כנגד היטלר וממלכת הרשע. התלהבותי מרעיונות המפלגה ביטלו את חששותיי מפני ההצטרפות למפלגה הקומוניסטית, המפלגה הייתה מחוץ לחוק וגזר דין מוות נפסק לכל  מי שנתפס בפעילות קומוניסטית, ידיד נעורים שלי מתקופת התיכון ,ששון דלאל,נתלה עוד בהיותו תלמיד תיכון,בגלל חברותו במפלגה הקומוניסטית.

 אני (כבוגר) וחבריי במועדון "לורה כדורי"

בתקופה זו ניהלנו גם  חיי חברה פעילים.
היו 5 מועדונים משותפים לנשים וגברים. זכורים לי 4  מהם: מועדון "לורה  כדורי",מועדון "אל רפידן",מועדון "זאורה" ומועדון בוגרי "אליאנס"

במועדונים התקיימו  חוגים שונים, שחייה, ספורט על כל סוגיו, משחקי ברידג' וקלפים. היו ערבי האזנה למוסיקה. נהגנו להאזין לשני סוגי מוסיקה, מוסיקה ערבית ומוסיקה קלאסית. רקדנו ריקודים סלונים .

בבגדאד היה לי אוסף של  300 תקליטים של מוסיקה קלאסית, הייתי אספן של יצירות מסוימות והייתי משוטט בחנויות לחפש את היצירות האהובות עלי.  גם בעלותי ארצה נהגתי לעשות זאת. אבל בעוד שבעיראק זה לא עורר תשומת לב מיוחדת דווקא בישראל  נתקלתי בתגובות נדהמות בכל פעם שנודע למוכרים שמוצאי  מעיראק, מיד נהגו לשאול " מה לך ולמוסיקה קלאסית?". זו (היה זה  רק מקרה אחד  מני רבים, על הבורות שאפיינה את  התושבים  היהודים, יוצאי אירופה בארץ  ישראל ביחס לאורח חיינו ותרבותנו בעיראק).

בשעות הפנאי למדתי טייס ואני בין היהודים  היחידים שהגעתי לישראל עם רישיון טייס מעיראק. גם זה אחד מסיפורי הדעות הקדומות ,שאפיינו את המערכת הישראלית כלפינו. כשהתגייסתי לצבא הודעתי לממונים,  שאני בעל רישיון טייס ואני מבקש להשתבץ  לחיל האוויר. הם לא התייחסו כלל לבקשתי והפנו אותי לחיל הים.

 ב-1941 חל מפנה דרמטי ביחסי יהודים - ערבים בבגדאד ,בעקבות הטבח הנורא,שמכונה "הפרהוד". אישית ניצלתי מפוגרום זה בדרך מוזרה ובלתי שגרתית.

בתקופה זו הוקמו גדודי  נוער "פתווה"  בהנחייתו של ראשיד עלי אל גילאני הפרו נאצי, הם נהגו להתאסף ולהתאמן מול ביתנו בפארק הסמוך. למרות הסיסמאות האנטי יהודיות והלאומניות נהגנו אתם כמו לכל הנערים הצעירים הרגילים. סיפקנו את צורכיהם במידה וביקשו. במרוצת הזמן קשרנו אתם קשרי ידידות, הם תמיד אמרו "חבל שאתם יהודים". למרבה הפלא, בזמן ה"פרהוד", שבו השתתפו רוב הצעירים הללו בשוד, הרג וביזה, הם נמנעו מלפגוע בנו. יתרה מכך אף מנעו מאחרים לפגוע בנו.

ה"טבח" הנורא הזה עורר תגובות שונות בחברה היהודית ובעיקר בקרב הצעירים. שליחים מהארץ החלו להפיץ את הרעיון הציוני כפתרון למצוקתם של היהודים. אולם עדיין זה לא מצא אוזן קשבת בקרב פרנסי הקהילה. הימים שבהם שבו האנגלים לעיראק, היו ימים של שגשוג כלכלי שהרגיע את שכנינו הערבים. אולם לא לזמן רב, עם תום המלחמה, החלו שוב לנשב רוחות אנטי יהודיות ביתר שאת.
היו לכך לדעתי כמה סיבות:

א. התעמולה הנאצית, שהצליחה לחלחל לשכבות רבות באוכלוסייה.

ב. התעמולה הפלסטינית, שחלק מאנשיה חדר למנגנון השלטון וליבה את אש ההסתה נגד היהודים.

ג.נוצר קאדר של ערבים מוסלמים משכילים ,שבקש להרחיק את היהודים ולתפוס את מקומם.

החלה מדיניות מכוונת ליצור דה לגיטימציה במעמדם של היהודים בעיראק, מעתה הם  התייחסו אלינו כגורם לאומי עוין, שצריך לבודד ולהרחיק מעיראק. המדיניות האנטי יהודית כללה את כל הגורמים המשפיעים על דעת הקהל, הסתה קשה בכל העיתונות, פיטורים המוניים ממשרדי הממשלה, שלילת רישיונות יבוא ויצוא. הסתה במסגדים ופרסום "פתוות"(פסקי הלכה)  נגד  יהודים. פגיעות פיזיות , הוצאות להורג באשמת קומוניזם.ועוד.

אמנם אותי לא פטרו מהבנק ,אולם חלק גדול מהעובדים פוטרו ובמקומם קיבלו עובדים מוסלמים. אחת מהם, שמאוד חבבה אותי אמרה לי כשעזבתי את הבנק, "אני מקווה שהבן שלי ושלך לא יפגשו בשדה הקרב".

ב-1948 עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל חלה מדיניות רשמית של רדיפת יהודים. ה"ציונות" הוצאה מחוץ לחוק  כמו קומוניזם ואנרכיזם .ועונשים כבדים נפסקו לכל  מי שהואשם בכך.

מדיניות הרדיפות הבהירה לי, שגם הקומוניזם לא יפתור את צרתם של היהודים כמעוט בעיראק, כשקמה המדינה ראיתי בכך הגשמה של אידיאל משיחי. ולכן החלטתי שמאחר וכל ניסיונותיי להשתלב בעיראק עלו בתוהו וליהודים אין יותר מה לעשות בעיראק, וזו רק שאלה של זמן עד שכולם יסולקו או יברחו החלטתי לבוא לישראל.

כמו כל היהודים, נאלצתי לנטוש את כל רכושי, את חשבון הבנק שלי הקפיאו. אפילו את מסמכי הטאבו  ומסמכי ההסמכה ניסו למנוע ממני לקחתם .למרבה המזל הצלחתי להבריח אותם דרך לונדון ומשם לישראל.

פה עברתי כמו רבים אחרים את סבל הקליטה, את השהות בצריפים שבמעברות, הלו הן מחנות הפליטים של שנות ה-50 ליהודים בישראל .זמן רב לקח לי עד ששיקמתי את חיי.

הצריף בו התגוררתי במעברה בבואי ארצה.