מפת שושלת היוחסין שנמצאת ברשותי מצביעה על כך ,שמוצאה של משפחתי בעיר חלב שבסוריה. מסיבות כלכליות ,כנראה, היגרה לעיראק. שם משפחתי המקורי היה באשי. בעבר הרחוק היו לי  שני בני דודים שחיו בא"י. אחד מהם היה מאוד נמוך .אי לכך השתרש בהדרגה השם קטן והחליף את שם משפחתי המקורי באשי. בעלי שייך  למשפחת פרץ,שמקורה בגולי ספרד , שהגיעו לסוריה בעקבות גירוש ספרד ב-1492.

נולדתי ברובע היהודי בבגדאד בשנת 4.5.21 . הורי בקשו לשפר את איכות מגורינו,ולכן בהיותי בת שלוש שנים עברו להתגורר בשכונה טובה יותר, שהייתה מאוכלסת ברובה ערבים שיעים .

המוסלמים השיעים  בדר"כ היו  פחות סובלניים כלפי היהודים . אף על פי כן  זכורים לי יחסים טובים מאוד  בנינו  לבנם. בגיל 15 החליטו הורי לעזוב את השכונה ולעבור לשכונה חדשה ויוקרתית  יותר .עברbו לאזור קארדה. הדירה הייתה  ממוקמת על שפת החידקל.

המגע עם שכנינו המוסלמים המשיך  להיות טוב והיה מעבר ליחסים קורקטים, הם כיבדו אותנו מאוד. הנשים נהגו לספר לאימי את סודותיהן ולבקש את עצתה..  היחס היה כל כך חם ואדיב עד כדי כך , שכשראו את אבי היו קדים לו מתוך כבוד ומברכים אותו "סלאם עליק אבו  עבדאללה".

בשנת 1944 נישאתי לששון פרץ ועברנו להתגורר בבתאווין. נולדו לי שתי בנות ובן ושוב עברנו לרחייטה בקרבת החידקל.

בעלי עבד בראשית דרכו כפקיד (הוא ידע 6 שפות על בוריין) אצל ציון עבודי .לאחר מכן  עבר לעבוד כסגן מנהל ב"בנק זילכה" בבגדאד.

זילכה הקים רשת של בנקים: בסוריה, בלבנון ובארצות אחרות.

בשנת 1946 פרש בעלי מעבודתו כסגן מנהל  בבנק זילכה וייסד בנק קרדיט  בשותפות  עם בנקאים אחרים :קאשי,גורי ויוסף נתן. בבנק קרדיט היה בעלי בעל מניות וגם המנהל בפועל. עד לפרק זמן זה התנהלו החיים כסדרם.

השינוי במצבנו ובמצב כל הקהילה היהודית בעיראק החל כאשר השלטונות העיראקים שמו להם למטרה לרדוף את היהודים. השינוי החל ,כטפטוף קל ובהדרגה הפך פרץ גועש של רדיפות, הצרת צעדים, פיטורים, עלילות שווא, מאמרי הסתה וכדומה.

בשנת  1949 נאסרו במפתיע וללא סיבה 10 יהודים מנכבדי הקהילה בבגדאד. השלטונות האשימו אותם  כביכול בנטיות או בפעילות ציונית. המטרה הייתה להפקיע את רכושם הרב ולהצר את צעדיהם הכלכלים.

כיצד נעשה הדבר? מה ארע במשפחתי?

באחד הימים הגיע שוטר לביתנו ובקש לדעת היכן נמצא ששון פרץ. (בעלי ,לא הזדהה בפניו) בעלי השיב: "ששון פרץ לא בבית הוא ישוב מאוחר יותר". תוך כדי שיחה ביקש בעלי לדעת  מי מבקש לראות אותו ולאיזה מטרה. השוטר השיב : "מפקד המשטרה מזמין אותו לשיחה". בעלי  הבין מיד , שמשהו  רע  עומד להתרחש. ההזמנה התמימה כביכול אינה תמימה לחלוטין ,כדי למנוע בהלה נהגו השוטרים לומר שמדובר בזימון שגרתי . כל יהודי ידע ,שאם הוזמן למשטרה  משמע משהו רע עומד להתרחש  ואין זה משנה כלל אם הוא חף מפשע. מיד בתום השיחה מהר בעלי לצלצל לידידיו המוסלמים . הם הרגיעו אותו  ואמרו לו שזה נוהג שיגרתי, אך בעלי המשיך להיות מוטרד, לא הייתה סיבה לזימון מוזר זה. הוא המשיך לברר אצל ידידים נוספים  עד שנודעה לו האמת המרה. שמו  נכלל  ברשימה "שחורה" של 50 יהודים חשובים ועשירים, שהמשטרה רצתה  לשים עליה  את ידה . ואף מתכוונת לעשות משפטי ראווה ולתלותם.

מיד עם היוודע הבשורה הנוראה התחלנו בהכנות לבריחה יחד עם אנשים נוספים שהיו ברשימה זו  .                                  אבי המנוח-מאיר עקרב

המבריחים היהודים ארגנו לנו מבריח ערבי, לצורך זה מסר בעלי את  כל אוסף התכשיטים שהיו ברשותי מבלי לידעני .עם תום ההתארגנות נסענו לשהרבאן.

במהלך הנסיעה ברכבת ,שהייתה מלווה בפחד עצום, נפלה לפתע המזוודה שברשותי ונפתחה לרווחה, ספרי תפילה ותשמישי קדושה נשרו ממנה על רצפת הרכבת . הבחור שישב בסמוך הבחין  בתשמישי הקדושה ,אך לא הגיב . בדר"כ זה היה מעורר את חשדם של הנוסעים. רק בתחנה הבאה כאשר הבחנו בכוחות משטרה  גדולים העורכים חיפושים בנוסעים היורדים מהרכבת הבנו שה"אדישות" של הבחור הייתה בעצם העמדת פנים כשלמעשה הוא מיהר להודיע למשטרה על חשודים יהודים.

עשרות פנסים ענקיים האירו את היורדים מהרכבת , משכתי את ילדיי מהתור לאחת הפינות ,הסברתי להם שהמשטרה מחפשת אותנו ואסור לנו לרדת יחד. בקשתי מכל אחד מילדיי לרדת מפתח אחר וקבענו להיפגש בשירותים. מקום שגם המבריח הערבי אמור היה להמתין לבואנו.

בראייה לאחור אני נדהמת מקור הרוח והתושייה שגילו ילדיי ואשר בצעו את הוראותיי בצורה נפלאה.

הלכנו כל אחד בנפרד לכוון השירותים . הצלחנו לחמוק מביקורת השוטרים ותוך דקות התכנסנו בשירותים.המבריח כבר חכה במקום הצלחנו להימלט מידי המשטרה והתחלנו בשלב מסע הבריחה עם המבריח.

הבריחה הייתה קשה, רכבנו על חמורים.מידי פעם הפניתי ראשי לראות את ילדיי ובעלי. באחת הפעמים שהפניתי ראשי הבחנתי שבעלי ובניי אינם  רכובים בעקבותיי. נבהלתי מאוד ודרשתי מהמבריח לשוב על עקבותינו ,אך הוא השיב שאין לי מה לדאוג כי בעלי ביקש להתעכב והוא ידביק אותנו מאוחר יותר.: ברור שדבריו לא הרגיעו אותי וסירבתי להמשיך במסע, שבתי על עקבותיי בניגוד לדעתו של המבריח. הלז לקח את כל הכסף והותיר אותי לנפשי.

כעבור מספר קילומטרים נפגשתי עם בעלי וילדיי.הסתבר לי  שהם  נרדמו על החמור ונפלו באם הדרך. המבריח ראה זאת והותיר אותם במקום.
.
ישבנו עד השעות המאוחרות בערב לתכנן את המשך בריחתנו.בעודנו מתייעצים הגיעה קבוצת ערבים, שנשלחה ע"י המבריחים הקודמים   ודרשו מאיתנו כסף  ותכשיטים נוספים  מאחר ונותרנו בלי מזומנים ולא יכולנו למלא את דרישותיהם החליטו להסגירנו למשטרה .

מיד כשהגענו לתחנת המשטרה העמידו אותנו בפני שופט תורן ועשו לנו תחקור קצר., אמרנו שאנו בדרכנו לפרס כדי לטפל בבנינו החולה.
השופט ביקש לבדוק את תוכן המזוודה שלי .אמרתי לו "זה עניני נשים  ועדיף שאישה תבדוק זאת"
הוא נמנע מלפתוח את המזוודה.

אולם רשימת התכשיטים, שנמצאה בארנקי עוררה שוב את חשדו של השופט והוא שאל ?" מדוע יש בארנקך רשימת תכשיטים"?, השבתי :"אכן זו רשימה של התכשיטים שמסרתי להורי, על מנת שישמרו לי אותם  עד שאשוב מטיפול בבני החולה בפרס." התשובה הניחה את דעתו לעת עתה והוא שלח אותנו לישון בתחנת המשטרה הקרובה. לאחר בירורים ושהייה בתחנת המשטרה העבירו אותנו  לבעקובה, שם נמצאת תחנת משטרה ומשרדי הממשלה, את ילדינו החזירו להורי ורק המבוגרים נותרו במעצר, לקחו מאיתנו תביעות אצבעות ושוב נחקרנו.

הייתי מאוד מבוהלת בתחנת המשטרה הנוכחית כי ראיתי עצורים רבים כלואים על פשעים של רצח.
כמה ימים לאחר מכן, לאחר שחקרו אותנו שוב ושוב על התכשיטים והכספים שבידנו והשתכנעו זמנית שאין לנו כספים  נוספים העבירו אותנו למעצר בית בחאן המקומי.

החקירות לא פסקו, כעבור 15 ימים במעצר בית הוחזרנו לבגדד לcid    ,זה היה מרכז החקירות של המשטרה. המבנה היה שייך למשפחה יהודית עשירה ביותר, למשפחת רגו'אן ,והוא הושכר למשטרה, בעקבות הרדיפות  ננטש הרכוש והוחרם.

בדרך לחדר החקירות  התחננתי בפני השוטר לאפשר לי לעבור דרך  ביתי לראות את התינוקת ,שעדיין הייתה יונקת. במשך כל זמן מעצרי לא אפשרו לי לראות אותה . ורק לאחר תחנונים ו"בקשיש" שוחד בערבית, שבד"כ עבד טוב על הערבים, הוא הוביל אותי לבית משפחתי ושם פגשתי ,אחרי כמה שבועות,את ילדיי ובעיקר את התינוקת ,שבכתה ושמחה לסירוגין לראות אותי.

הובלנו למפקד המשטרה לחקירה צולבת נוספת. החוקר החל להעליב אותנו ולזלזל בנו . אולם משום מה לא חששתי לענות למפקד המשטרה בחוצפה" מדוע אתה  מזלזל בנו שאלתי?לא עשינו דבר האם רק משום שאנו יהודים?"

אחרי שבועיים נוספים במעצר החזירו אותנו לביתנו. ידענו שזה  שחרור זמני ותוך פרק זמן קצר הם ישובו לעצור את בעלי לכן מיד בהגיענו לביתנו התחלנו לתכנן את הבריחה השנייה. הפעם החלטנו שבעלי ינסה להימלט תחילה ואח"כ אני והילדים נצטרף אליו.

נשארתי 8 חודשים עם ילדיי וללא בעלי, בריחת בעלי חידשה את החקירות נגדי ביתר שאת .פעם או פעמיים בשבוע נלקחתי לבית המשפט  לתחקור  בדלתיים סגורות, כדי להוציא  מפי אינפורמציה אודות בעלי. חזרתי וטענתי שהוא ברח ואין לי מושג היכן הוא. לבסוף בהיותי אישה צעירה  ונאה עם כושר דיבור מרשים יחסית לנשים בתקופה ההיא הרשמתי כנראה  מאוד את אחד החוקרים, אשר הציע לי להיות  בת זוגו.הצעתו  הפחידה אותי מאוד ופניתי מיד  לגורמים שונים בקהילה היהודית, על מנת שיעזרו לי  לברוח במהירות האפשרית.  זמן קצר מאוד אחרי האירוע הצליחו להבריח אותי מעיראק לישראל.

אני נמצאת בישראל בקשרים עם ערבים ישראלים, כשהם מספרים לי כמה מסכנים הפליטים הערבים אני שואלת אותם אז מה אני? לא פליטה? האם אותי לא גירשו ולקחו את רכושי? האם לא גרתי במחנה  פליטים כאשר הגעתי חסרת כל? האם לא עברתי משברים קשים עד שנקלטתי?

מדוע אחינו היהודים קלטו אותנו ואילו אחיכם הערבים סגרו אתכם במחנות ולא אפשרו לכם להיקלט באותם מקומות שמהם הוציאו אותנו? מדוע אינכם באים בטענות אל אחיכם ממדינות ערב. אני נדהמת בכל פעם מחדש  מהעדר המידע שלהם  על כל מה שהתרחש במדינות ערב כלפי היהודים או אולי הם כן יודעים וזו דרכם להתעלם מהאמת?