הייתי עד  ל"פרהוד"(טבח ביהודי בגדאד בשנת 1941) וניצלתי, עברתי סיכונים בזמן בריחתי ושרדתי, על הכול התגברתי .אולם אינני מצליח לשכוח את הטרגדיה של  דודי-שמואל כהן,שנרצח בדם קר על לא עוול בכפו.

דודי שמואל כהן , היה מנהל תחנת הרכבת שנים רבות. הוא היה אחד האנשים המוכשרים שהיו מוכרים אז בסביבתנו. כישרונו חבק תחומים רבים , הוא היה בעל השכלה אקדמית, ידע שפות רבות ובעיקר  שלט באנגלית, היה אמן מוכשר, מוזיקאי וצייר .נוסף לכך היה אלחוטן מחונן . אולם, לא רק ברוך כישרונות היה  אלא גם אדם אנושי , כל ערביי הסביבה הוקירו את מעשיו ואת אישיותו.

כשכבשו הבריטים את עיראק במלחמת העולם הראשונה, הם ביקשו להחליף את אנשי המנגנון הממשלתי התורכי הקודם באנשים מקומיים. לצורך זה חיפשו אנשים בעלי השכלה כללית  ובקיאים בשפות ערבית ואנגלית.. דודי ענה לדרישות המקצועיות הללו. בדר"כ הבריטים ,למרות אהדתם הגלויה לערבים, נאלצו להעדיף את שירותיהם של היהודים בשל  כישרונותיהם ומיומנותם , שהיו הרבה יותר גבוהים מהאוכלוסייה המוסלמית הכללית. זו הסיבה ,שדודי  מונה למנהל תחנת הרכבת. Custle post    ע"י בגדד. כל אחיו בורכו בכישרונות דומים ולכן כולם איישו תפקידים בכירים  ברשות הדואר והרכבת.
גדעון קרגולה

על תרומתו  הגדולה לניהול התקין ופיתוחה של הרכבת בבגדד ,יעיד ההספד של השייח המקומי הערבי כשנודע דבר הירצחו. "איש אשכולות הלך מאיתנו, אינכם יודעים איזה תרומה תרם לעיראק ואיזה הפסד הפסדנו עם הירצחו.

כיצד נרצח בדם קר

במלחמת העולם השנייה כאשר הבריטים בקשו לכבוש את עיראק שנית  על מנת למנוע מהמשטר העיראקי להפוך את עיראק לבסיס של גרמניה הנאצית. הם צילמו קודם את השטחים החיוניים  להם ואח"כ הפציצו אותם. בין היתר הם הפציצו את תחנת הדלק הסמוכה לרכבת שבו שהה דודי.

הצבא העיראקי, שתמך בהפיכה הפרו נאצית , ואשר הפסיד את המערכה נגד הבריטים נסוג והגיע לאזור התחנה.  החיילים המתוסכלים חיפשו דרך לכלות את זעמם בשל הפסדם. הם לא כילו את זעמם בערבים תומכי הבריטים, אלא בקורבן חסר הישע שהיה בהישג ידם. נודע להם שמנהל תחנת הרכבת הוא יהודי, הם הגיעו אליו במסווה של אזרחים המבקשים לרכוש כרטיסים לרכבת  וברגע שוידאו את זהותו דקרו אותו בסכין מספר פעמים עד מותו ונמלטו .

בניו הקטנים, שנותרו ללא אב ברחו מאוחר יותר לישראל.

אני ניצלתי פעמיים מידיהם של הערבים.

פעם ראשונה היה זה בתקופת ה"פרהוד" הידוע לשמצה

"הפרהוד" החל בחג השבועות 1941 , הייתי אז בבית עם כל בני  משפחתי. ביתנו היה בתווך .מצד שמאל היה ביתה של סבתי אם אבי ומצד ימין היה ביתה של סבתי אמא של אמי.
בזמן שהיינו מסובים לארוחת החג שמענו לפתע  רעש של המונים צועקים:

"פרהוד יא אומת מוחמד, אידבח אל יהוד"

הם נכנסו גם לבית הוריי  וגם לביתן של  שתי סבתותיי  והחלו לבזוז מכל הבא ליד. למזלנו הם היו כל כך עסוקים בביזה ובפירוק הרהיטים שהם התעלמו מקיומינו.ניצלנו זאת וחמקנו לעבר גגות הבתים.( בעיראק הבתים היו בנויים כך שאפשר היה לעבור מבית לבית דרך הגגותׂ).ׂ

חסידת אומות העולם הערבייה

תוך כדי מנוסתנו  מגג לגג הגענו לגג ביתה של שכנה ערבייה שיעית.
ביקשנו להסתתר אצלה והיא לא היססה והכניסה את כולנו לביתה.
לאחר שסיימו הפורעים את הביזה חיפשו עתה לעשות בנו שפטים. הם איתרו את מקום מחבואנו וצבאו על ביתה.  הייתי משוכנע שגורלנו נחרץ. אולם בקור רוח מדהים היא עמדה בפתח הדלת  ונשבעה להמונים שצבאו שאין יהודים בביתה,  הנימוק שהשתמשה בו כדי לשכנעם היה  "אני שיעית דתייה ושיעים דתיים לא מכניסים יהודים לביתם".
דבריה שיכנעו אותם מיד והם פנו  לחפש טרף אחר. בזכותה ניצלנו מטבח וודאי של ההמונים .לאחר יומיים משנפסק הפוגרום שבנו לביתנו ונוכחנו במימדי ההרס. לא נותר דבר מתכולתו. אף על פי כן הודינו לאל על כי ניצלו חיינו.

ה"פרהוד", רצח של דודי ומדיניות ההסתה ,הרדיפות והפחד המתמיד  לגבי המשך עתידנו כיהודים בעיראק  הובילו אותי להכרה שעלי  להימלט  לישראל. לא יכולתי לצאת בדרך ליגאלית  כי בתקופה  זו עדיין אסרו   על היהודים לצאת מעיראק. ועל כן החלטתי לנסות ולברוח. הכרה זו התגבשה אצלי בהיותי נער בן 15 .

 7.8.49  הבריחה

לבד, ללא עזרה עשיתי את דרכי לאיראן ,תחילה עליתי על הרכבת ונסעתי לאזור הכורדי, שם שיחדתי מבריח כורדי , יחד עם יהודי אחר שהצטרף אלי לבריחה עלינו שנינו על האופנוע שלו , האופנוע היה רעוע, הדרך הייתה משובשת ,הנסיעה הייתה על דרך עפר בין הרים, האופנוע התקשה לנוע,  לפתע שוטרי הגבול הבחינו בנו והחלו לירות לעברנו ,  בדרך נס הצליח המבריח  לחמוק והביא אותנו  לגבול בהצלחה . באיראן שיכן אותנו באורווה וחמק. למחרת הגיעו שוב שוטרים ,אבל הפעם היו אלא שוטרים איראנים, שהמבריח שלח כדי לבדוק אם ניתן לסחוט אותנו עצרו אותנו לחקירה במשך מספר ימים  ומשוידאו שאנו חסרי כול  הניחו לנו והמשכנו את בריחתנו לישראל.

אבי ,שנשאר פרק זמן נוסף בעיראק  בתקווה להציל מעט מהרכוש הרב שהיה לו, נאלץ למכור את רוב הדירות ב-1/10 מהערך האמיתי שלהם, בגלל המודעות בעיתונים ,שקראו לערבים לא לקנות מהיהודים את רכושם כי בלאו הכי הם עוזבים ואז אפשר להשתלט על הרכוש שלהם  ללא תמורה. חלק מהדירות הוא לא הצליח למכור גם ב-1/10 מערכם הריאלי ומכיוון  שחשש להישאר  ויתר על כל הנכסים ונמלט. הגענו לישראל חסרי כול ורכושנו נלקח ע"י שלטונות עיראק.