סמי היללי

העדות נמסרה ע"י האח סמי היללי.

מכתב הפרידה האחרון של אחי לפני ההוצאה להורג!(במילות צופן):

" קיימו את משאלתי האחרונה, עלו לארץ ישראל ,שם תוכלו

נעים הילאלי

לחיות כיהודים גאים,בה לא ירדפו אתכם  רק בגלל היותכם יהודים"

נעים הילאלי נתלה בבגדאד ב-27.1.69  כשהוא רק בן 20.

בשנת 1968 תפסה מפלגת ה'בעת' את השלטון בעיראק בראשה עמדו הנשיא בכר וסגנו סדאם חוסיין ,שהיה האיש החזק ואשר ניהל את מדיניות "ציד המכשפות" נגד האזרחים היהודים בעיראק, מיד לאחר תבוסת הערבים במלחמת ששת הימים.

אחי נעים היללי, היה אחד מקורבנותיו התמימים והוא רק בן 20, סטודנט לכלכלה באוניברסיטה בבצרה.

חיינו במשך כל השנים, מאז שנמלטו רוב יהודי עיראק, מאחורי מסך ברזל. לא ידענו דבר וחצי דבר על מדינת ישראל, למעט שידורי התעמולה הערביים , שלימים נודע לנו שהיו שקריים. הדיווחים ברדיו ובטלוויזיה הודיעו, שמדינות ערב תקפו את ישראל ותוך זמן קצר  ישליכו את כל היהודים לים.
אחי,נעים, נחרד לגורלה של מדינת היהודים ובמיוחד לבני משפחתו, שידע על קיומם בישראל, אם כי לא הכירם אישית. והיה מנוע מליצור איתם קשר כל שהוא.

חרדתו ,שאותה הביע בפני חבריו מחד, ואנחת הרווחה משנתבדו חששותיו לקיומה של ישראל מאידך,היו העילות  ל"סימונו" ובסופו של דבר לחטיפתו, מאסרו, עינויו והוצאתו להורג בתליה.

אצל כל בני משפחתי. הייתי אז בן 16 כאשר אירוע נוראי זה התרחש ושנים רבות לא הייתי מסוגל לשחזר את סיפור תלייתו.

מעשה נורא זה, כלפי נער צעיר ותמים, השפיע על כל השקפת עולמי הבוגרת, וכאב תלייתו השאיר בי פצע פעור עד היום הזה.

פעמים רבות נשאלתי מדוע לא ברחנו בשנת 1950-51, כאשר נוצר חלון הזדמנויות ליהודי עיראק להימלט?

אין לי תשובה לכך, נולדתי שנתיים אחרי יציאת היהודים,לאבי היה רכוש רב ,שצבר בעמל רב במשך שנים רבות . היה לו מפעל ליצור טבק בשם "היללי", אדמות רבות וכסף שהופקד בבנק. יתכן והתקווה להציל חלק מרכושו, כדי שיוכל לכלכל את משפחתו נוכח השמועות, שהגיעו לידיעתו על קשיי הקיום של היהודים בארץ לאחר שנטשו את כל רכושם בעיראק, הייתה המניע העיקרי להישארותו.הוא רק קווה שזו השארות זמנית. הוא נתן לנו להבין , שיום יבוא ויתירו לנו לצאת. הוא לא ידע איזה מחיר עתיד בנו לשלם על משאלה פשוטה זו.

חלון ההזדמנויות נסגר והפכנו  אסירים בארץ הולדתנו.

חיינו תחת מעקב מתמיד וחששנו לעתידנו. כל הפיכה צבאית גרמה לזעזוע בקרב הקהילה, כל שליט צבאי שתפס את השלטון, נהג לחזק את הקונצנזוס סביבו באמצעות יצירת מסע הסתה נגד היהודים וישראל. בשנים הראשונות לאחר בריחת היהודים, כאשר עבדול קארים קאסם  עלה לשלטון, נהנינו מתקופת רגיעה ופריחה כלכלית. אולם משהודח ונרצח, כל שליט שהגיע החמיר את יחסו אלינו ,הגדיל לעשות  סאדאם חוסיין ומרעיו.

מיד לאחר ההפיכה הצבאית של ה'בעת' , החל מסע הפחדה , קציני צבא הודחו, פוליטיקאים , אקדמאים ואנשי עסקים נכלאו ועונו, שלטון הפחד ביסס את כוחה של מפלגת ה'בעת',אולם ראשיה חששו שמדיניות זו תיצור גלי התנגדות ואכן פרצו מרידות בצפון ובדרום. משפטי ריגול מבוימים נראו רעיון טוב ללכד את ההמונים סביב השלטון המגן על עיראק מפני "אויביה"  כביכול ודרך להשלטת אימה מפני המשטר. החלו מעצרים שרירותיים של הגברים היהודים. קווינו  עדיין שזה מסוג ההליך הקבוע של כל הפיכה צבאית, לעצור יהודים ולשחררם בשלב מאוחר יותר.

 אולם עד מהרה, המציאות האכזרית טפחה על פנינו.

בוקר אחד  הגיעו לביתנו 4 אנשים לבושים אזרחית. פתחתי את הדלת, אמי הייתה במקלחת ,הם שאלו אותי "אחיך בבית"?
"כן" השבתי בטבעיות. "קרא לו! אנחנו רוצים לדבר איתו" הלכתי  לחדרו וקראתי לו . הוא נגש אליהם מיד   "בוא איתנו לזמן קצר, אנו רוצים לברר כמה דברים ותשוב לביתך"

אבל הוא לא שב, הורי  לא זכו לראותו ,לא חי ולא מת. הוא נתפס, עונה, נשפט ונקבר מבלי לתת לנו אפילו את הזכות האנושית הבסיסית להיפרד ממנו או לקוברו. ואני נער  רק בן 16 ,איבדתי את אחי היחיד.

לא פלא, שכשיצאה אמי מהמקלחת ושאלה מי זה היה ומה קרה, כיסתה את פניה בידיה ואמרה: " ביתי נחרב עלי" או בערבית "נהג'אם ביתי".באינסטינקטים הטבעיים שלה הבינה, שאם המשטרה החשאית העיראקית החליטה למצוא שעיר לעזאזל. אין דרך לצאת מזה.

כך החל מסעה הקפקאי של אמי למצוא את בנה.את ייסוריה  קשה לי לתאר. עם סל בידה נסעה יום ולילה מבית מעצר אחד לשני לחפש את מקום הימצאו. זה לא היה מנת חלקה בלבד. כך הידפקו על דלתות בתי המעצר אמהות  ונשים רבות המחפשות את יקיריהם. השוטרים הפנו אותה ממקום למקום.

                                   ואין- לא נודע מקום הימצאו.

זמן מה אחרי מעצרו נפתרה התעלומה, שמו הופיע ברשימה ארוכה של נאשמים באשמת "ריגול לטובת ישראל".
הוא  כפר באשמה, כל כתב האישום היה מפוברק. אחי  נאשם כאילו פוצץ גשר מסוים , שכלל לא פוצץ.השקרים שהופצו עליו לא אומתו כלל,כתב האישום וגזר הדין היו  ידועים  מראש וכל ההצגה של המפשט היה פארסה .

תחילה הועברו השידורים ישירות ברדיו ובטלוויזיה ,אולם משראו שהנאשמים אינם מודים באשמה המיוחסת להם, הופסקו השידורים הישירים והוצגו תקצירים ערוכים, וזאת לאחר, שהנאשמים עברו סדרת עינויים אכזריים, שאין בן אנוש יכול לעמוד בהם, על מנת שישנו את הודעותיהם.

הסנגור היחיד, שמונה ע"י השלטונות כדי להגן כביכול על אחי ועל יתר הנאשמים קם  בבית המשפט ואמר : "מגיע עונש מוות לנאשמים "הבוגדים".

כדי להטעות את דעת הקהל העולמית ,שהזדעזעה ממשפטי הראווה הללו, ואת משפחות הנאשמים, אחי ויתר הנאשמים הוצאו להורג בחשאי בבית הכלא ,אך הטלוויזיה והרדיו המשיכו להקרין את מהלך משפטם כאילו הם עדיין בחיים. רק אחרי שכולם הוצאו להורג וגופותיהם נתלו בחוצות העיר נודעה האמת הנוראית.

חסן אל חלאווי, עורך העיתון 'א-ת'וורה' נוכח ברגעים לפני הוצאתם להורג ותיאר מאוחר יותר את סערת הנפש בה היו שרויים. "הם היו פרועים, לא מגולחים, הם לא האמינו שעומדים לתלות אותם, הרופא החל להזריק זריקות טשטוש ,אבל הם זעקו שהם חפים מפשע. שום דבר לא הועיל. משטר הרשע של ה'בעת' בניצוחו של סאדאם ביקש את דמם של הצעירים היהודים.

ההסתה מולידה מפלצות אדם.

הריקוד על הדם ,החגיגות של אזרחי עיראק הערבים ,ללא הבדל השכלה ומעמד,ביניהם ידידים מאתמול, נוכח גופות יקירנו התלויים, זעזע אותי יותר מאכזריות השלטון. לא נשמע קול אנושי אחד.אף צדיק בסדום הרשע  לא השמיע את קולו. טירוף השנאה הקיף את כולם מקטן ועד גדול.

זמן מה אחרי שניתלה ,הגיע אחד העצורים, ששהה עמו בבית המאסר לפני הוצאתו להורג, הוא הביא עמו מכתב פרידה אחרון  של אחי.
גם אימי המוות לא הכניעו את גאוותו ביהדותו .
הוא ביקש במכתבו שנגשים את  משאלתו.

"אבא, עלו לישראל, עלו למולדת היהודית, שבה לא ירדפו אתכם בגלל היותכם יהודים" .איזה כאב נוכח מכתב קצר זה. הוא כבר לעולם לא יוכל להגשים את משאלתו.

המאורע השפיע עלי מאוד, חשבתי כיצד אוכל לשמור על משפחתי מפני חיות אדם אילו. התחלתי לקרוא ספרים והכנתי לעצמי חומר נפץ מאולתר בחצר ביתי. נשבעתי לעצמי ,שאם ינסו לפגוע בנו שנית  אשיב מלחמה שערה , גם אם אמות יחד אתם. כמו שמשון במלחמתו עם הפלשתים "תמות נפשי עם פלשתים".

לימים הסתבר לי שמתוכניתי לא הייתה נוצרת  פצצה אמיתית. אולם, אז זה הרגיע את תחושת חוסר האונים שלי נוכח נבלות השלטון.
תלייתו של אחי לא ספקה אותם ועתה החלו לרדוף אותנו.

משפחתי הייתה מעתה מסווגת כ"משפחה חשודה" והייתה  תחת מעקב צמוד של הבולשת. אנשים התרחקו מאיתנו.
הורי, שביקשו להקל על כאבי סברו שרצוי שאשוב לשגרת חיים ואלך לבית הספר. חברי, שחשו בצערי העמוק , ניחמו אותי אולם באופן קורקטי, ודי התרחקו ממני.

הבריחה

החלטנו שעלינו לברוח בכל מחיר. המבצע היה קשה כי היינו במעקב צמוד. יום אחד הגיעה שעת הכושר, המעקב התרופף מעט. נעלנו את הבית באישון לילה ונטשנו  את ביתנו ואת כל רכושנו, בדרכנו לבגדד. מסע הבריחה היה מסע מפחיד ומסוכן.  לאורך כל הדרך שרצו שוטרים. נסענו עם תעודות מזויפות והיה חשש ,שטעות קטנה עלולה להפיל אותנו בפח.

בשלב מסוים בדרך, המבריחים הסכימו לקחת רק אותנו, הנערים והנערות. נאלצתי להיפרד מהורי ולצאת למסע הבריחה. אחרי שעברנו אין ספור ביקורות.הגענו לנקודת הביקורת האחרונה בסמוך לגבול עם איראן.

שוטר עירקי עצר אותנו וביקש את התעודות.
לפתע שאל: "אתם יהודים"?    
נאלמנו דום, לא ידענו מה להשיב, כי לא הכינו אותנו למקרה שכזה.
לפתע ענה אחד הנערים הבוגרים: "לא"!
השוטר השתכנע ונתן לרכב להמשיך הלאה.
כך ניצלו חיינו.
חצינו את הגבול ונגענו לראשונה באדמת איראן. המבריח אמר "אתם חופשיים"
(איראן הייתה פעם ארץ שסימלה עבורנו את החופש).

לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה, האם אפשר לדבר באופן חופשי? לא להסתכל ימין ושמאל ולחשוש שעוקבים אחרינו?
תחושת החופש הייתה משכרת.

לבסוף אנו חופשיים. סוף סוף ברחנו מארץ, שבה היינו אסירים בביתנו, סוף למשטר האימה. אולם את היקר באדם , את אחי נעים, עלם חמודות , חכם וגאה לקחו ממני והוא נשאר שם.