גבאי יהודית הראל

יהודית גבאי אריאל

הזמן : השנה האחרונה בתיכון בבצרה – 1946
הסטודנטית: יהודית גבאי
השעור "אזרחות"
הנושא:  "בתי העסק של  היהודים בעיראק".
המורה לאזרחות אומרת לתלמידים בנוכחותי, "יש לקחת את מפעלי היהודים
ולסלק אותם מעיראק."

למחרת החלו תלמידות להתרים כספים למען פלסטין.היינו רק 14 בנות יהודיות בכתה. בעקבות דברי המורה לאזרחות, אזרתי אומץ ושכנעתי את חברותיי לא לתרום. הדבר נודע למנהלת בית הספר וזומנתי מיד לחדרה.

המנהלת: "מהיכן את שואבת את החוצפה להסית את הבנות לא לתרום לפלסטין"

אני: "למה שאנו נתרום, כאשר אתמול בשיעור אזרחות, המורה אמרה לתלמידות, שיש לקחת את כל העסקים והעבודות  של היהודים ולמסור לערבים".

המנהלת לא השיבה והחזירה אותי לכתה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה, שהתרסתי כנגד הדברים או המעשים שנעשו נגדי בשל היותי יהודייה. כיום ,כשאני חושבת על כך, אני מבינה

עד כמה  סיכנתי את עצמי ואת משפחתי בהעזה זו, אולם את התעוזה הזו רכשתי כנראה בבית אבא.

הסאגה של משפחתי בעיראק רצופה עליות ומורדות.והיא מבטאת את השינויים ,שחלו בחיי היהודים בעיראק עד ליציאה ההמונית ב-1950.

אבי, מנשה גבאי נולד בבגדד ב-1898. הוא סיים  את לימודיו וקיבל תעודת הוראה, הוא נסע לבצרה לפרק זמן קצר ועבד כמנהל בית ספר מקומי. אולם רק לזמן קצר בלבד ואז שב  לבגדאד והחל ללמוד משפטים. בהיותו סטודנט נישא לאמי ונולדו לו שני אחיי הגדולים סוזט ועזרא.
בתקופה זו עדיין יחסי יהודים- ערבים היו טובים והיהודים חשו עצמם אזרחי עיראק כיתר האזרחים הערבים.

בתקופת לימודיו אבי היה  פעיל חברתית.
משסיים את לימודיו לא עסק במקצועו כמשפטן, אלא עבר לעסקי מסחר. הוא נסע לאיראן, לאיזור -חוראם-שאר - ליד שאט אל ערב בגבול עיראק איראן.
הוא עשה חייל רב בעסקיו, והפך ליבואן גדול למוצרי תה, אורז,סוכר, שטיחים וכו'.  כמו כן היה יחד עם שותפו הערבי, בעליו של כל צי האוניות, שעסקו בהעברת הנוסעים באזור זה מעיראק לחוראם -שאר. קשריו העסקיים הגיעו עד לשאח הפרסי. במסגרת עסקיו הרבים הוא  רכש עשרות דונמים של חורשות תמרים סמוך לנהר. בחורשות התמרים הועסקו עשרות עובדים בייצוא התמרים לחו"ל.

את עושרו לא שמר אבי רק לבני משפחתו ,אלא דאג לרווחתה של  הקהילה העיראקית, היהודית והמוסלמית כאחת, בחוראם -שאר.

הקהילה המוסלמית והיהודית  בחוראם שאר בקשה ללמוד על פי תוכנית למודים עיראקית אף על פי שהאזור שכן באזור הפרסי. אבי

אבי  הקמת בית ספר ומימן  את משכורותיהם של צוות המורים, שהובאו במיוחד מעיראק. בית הספר שירת את האוכלוסייה העיראקית היהודית והמוסלמית.
בנוסף לכך הקים בית כנסת לקהילה היהודית, מוסדות צדקה זתמכו בעניי העיר ותמך בסוחרים רבים . התושבים העריכו את פועלו למענם והוא נבחר לראש הקהילה המקומית .

נולדתי בבצרה, אבל את כל ימי ילדותי ביליתי בחוראם שאר. למדתי עד כתה ה' בבית הספר שאבי ייסד.אבל אז נאלצנו לעזוב את המקום  ולעבור לבגדד כדי שאחיי הגדולים יוכלו ללמוד בבית ספר תיכון, את שנתי האחרונה בבית הספר היסודי השלמתי בבגדד. אבי נשאר בחוראם-שאר .בפרק זמן זה, שכרנו דירה ברח אבו דאודי בשער ראזי, מתחת לביתנו היו בתי קפה רבים.

אמי ואחיי עזר ודוד-1936-חוראם-שאר

חוויות קשות בתקופת ה"פרהוד" 1941

היה זה חג השבועות, אמי הוזעקה באופן דחוף לבוא לחוראם-שאר, כי אבי לקה בכיב  קיבה חמור ומצבו  היה קשה. היא השאירה אותנו לבד ונסעה באופן בהול.

שחקנו לתומנו על גג הבית, כאשר לפתע ראינו  ברחוב מתחתינו התקהלויות המוניות ליד בית הקפה וצעקות "פרהוד יא אומת מוחמד" "אידבאח אל יהוד". יהודי זקן שעבר באקראי נתפס ע"י ההמונים ונשחט לנגד עיננו ע"י ההמון. חיילים ישבו בבית הקפה ולא נקפו אצבע כדי למנוע זאת. המחזה זעזע אותנו, רעדתי בכל גופי, היינו לבד, ללא מבוגר שידריך אותנו. אחד החיילים ,שהיה יותר אנושי מאחרים, הבחין בנו על הגג וראה שההמון החל לפנות לעבר ביתנו, הוא אמר שהוא רעב וביקש אוכל ותמורת זה אמר שישמור עלינו.
 הוא נעמד בכניסה לבית ומנע מהאספסוף להיכנס לבית. החייל האלמוני הזה הציל את כולנו. נתנו לו את כול האוכל שהיה בבית. ואח"כ סגרנו את הדלת וחסמנו אותה בעזרת רהיטי הבית.

כל הלילה לא הצלחנו לישון, שמענו יללות ובכי מכל בתי היהודים בשכונה. עשרות ,שלא נזדמן להם חייל גואל שכזה נטבחו.

למחרת הגיע בן דודי לחפש אותנו, הוא היה בטוח שלא ימצאנו בין החיים, כי עיקר הטבח היה ברחוב שלנו. אבל למזלו כולנו שרדנו. בקושי רב חילץ אותנו והביא אותנו לביתו, שהיה מוגן ע"י שכניו הערבים, ששמרו עליו מפני האספסוף המשתולל.

השמועות על הטבח הגיעו לאמי כשהיא סועדת את אבי באיראן. נקל לשער את מצבה עד שהגיעה השמועה המרגיעה שכל ילדיה ניצלו.

שתי תמונות חקוקות בזיכרוני מאותו אירוע טראומטי, שתי תמונות מנוגדות, דבר והיפוכו.

הזקן היהודי,שנשחט לנגד עיניי ע"י האספסוף. והחייל הערבי האלמוני, שאץ לשמור עלינו מפני האספסוף.

המצב הכללי נרגע לאחר הטבח הנורא. אולם מצבו של אבי הדרדר. בעקבות מחלתו הוא לא טיפל בעסקיו והפסיד רכוש רב. במרוצת 1942-43 עזב את חוראם- שאר ועבר להתגורר בבצרה. הוא רכש בית על גדות הנהר והחל שוב לשקם את עסקיו. לא עבר זמן רב ושוב מצבנו הכלכלי השתפר מאוד.

גרנו  באזור "אל- עשאר" ולמדתי בחטיבת הביניים ובתיכון באזור בצרה.

ביתינו שננטש על גדות נהר החידקל

בתקופת התיכון, בעיקר בשנים האחרונות התחלנו לחוש את שינוי האווירה בבתי הספר, הרגשנו מבודדים יותר, יחסם  של המורים והתלמידים השתנה. רק חברה אחת ערבייה התמידה בחברותה  אתי .
אם בתחילה היה היחס המתנכר של המורים והתלמידים  מוסווה. אזי  לקראת סיום לימודי בתיכון  הם נעשו יותר ויותר גלויים. המורים לא חששו להביע את דעתם בגלוי נגדנו בשל יהדותנו. בפרט בשל הסכסוך הישראלי הפלסטינאי . ערבים מפלסטין הפיצו תעמולה אנטי יהודית וסחפו את הרחוב נגד היהודים. אנשים נתבקשו לתרום לעזרת הפלסטינאים וצעירים נתבקשו להתגייס לצבא מתנדבים לעזור במלחמה נגד ישראל. היהודים כמובן נתבקשו לעשות זאת ותרמו מאות אלפי דינרים למטרה זו מחשש שיבולע להם. אני כפי סיפרתי ,סירבתי לעשות זאת.

 לבסוף סיימתי את בית הספר התיכון בבצרה והתקבלתי לאוניברסיטת בגדאד בפקולטה למדעי הטבע .
הייתי הנערה היהודייה  היחידה באותה שנה בין 400 תלמידות ערביות.  גרתי במעונות הסטודנטים.

יום אחד התמוטט קיר בבניין הפקולטה להנדסה ,שעמד סמוך למעונות. הבנות ,שהיו אתי החלו לשמוח שהנה החלה כנראה המלחמה נגד ישראל, ועתה הם ישחטו את היהודים בעיראק. אינני יודעת מהיכן שאבתי את כוחות הנפש להשיב להן. בהיותי יהודייה יחידה בין כל כך הרבה בנות ערביות.

"השמחה מוקדמת עניתי בהתרסה. היהודים בעיראק לא כבשים, הם למדו את הלקח ממה  שעשיתם להם ב"פרהוד" והם יחזירו לכם מנה אחת אפיים אם תנסו לטבוח בהם".

הבנות החלו לחקור אותי, "מה את מתכוונת לומר? האם אספתם נשק?"
כן השבתי, אף על פי שלא ידעתי כלל על כך, חשבתי רק לעורר את פחדן. חברתי הערבייה נגשה אלי ,השתיקה אותי ולחשה: "יהודית, השתגעת? איך את אומרת דבר כזה, תכף עלולים לעצור אותך?"
ולחברותיה הערביות אמרה: "אל תשימו לב אליה, היא אומרת זאת סתם כך, כי אתם מאיימות עליה ,שתשחטו את היהודים".

יהודית עם חברה ערבייה בבצרה

לא עברו ימים רבים  מאז האירוע המילולי ביני ובין חברותיי נודע לי, שאחותי סוזט, שסיימה את הפקולטה לרוקחות ,הייתה בעלת בית מרקחת בבצרה ומורה למדעי הטבע בתיכון נאסרה ונשפטה לשנתיים מאסר  ,לקנס כספי של 2000 דינר והחרמת בית המרקחת. (עדותה מתועדת בשם סוזט גבאי).

 הזדעזעתי מהמחשבה שאחותי ,נערה צנועה שהקדישה את כל עיתותיה ללמודים ולעזרה לזולת תירקב עתה בכלא על לא עוול בכפה. אם תשרוד את הכלא?. לא די במאסרה . התקשורת הכתובה לא  הפסיקה מלקרוא לגורמי המשפט להחמיר בעונשה. התנהלה הסתה פרועה נגדה. כל יום היו הבנות בכתתי פורשות את דפי העיתונים על מיטתי, כדי לידע אותי, שהן יודעות שאני אחותה,היה זה איום מוסווה כלפי.

יום אחד העלו באש את כל ספרי הלימוד שלי ואת בגדיי.

הייתי  מאוד אומללה, מבודדת וחוששת לגורלי ולגורל משפחתי, אף על פי כן החלטתי לסיים את לימודיי.

בחופשה,  שבתי לביתי בבצרה. מידי יום ביקרתי את אחותי בבית הסוהר, כך עשו גם אחיי הקטנים. בכל פעם עצרו  את אחד מאחיי הקטנים לשבוע או לכמה ימים. בסמוך לתא שבו נכלאה אחותי  היה תאו של שפיק עדס. מעשירי ונכבדי העדה. יום לפני הוצאתו להורג, זכור לי, שבקש ממני ללכת לקנות לו סיגריות. למחרת ראיתי אותו תלוי בכיכר העיר ואחר כך נגרר בחוצות העיר. האם ניתן לתאר את הזעם שאצרתי בתוכי נוכח מעשה הזוועה והברבריות הזו?

בעקבות תלייתו, החלו צעירים ערביים להפגין בכל יום  מול תאה של סוזט אחותי בדרישה להוציאה אף להורג. היינו אחוזי אימה נוכח הפגנות אילו. שוב התגלו ניצני אנושיות בים השנאה של התושבים. מנהל בית הסוהר,שחמל על סוזט, יצא יום אחד והודיע למפגינים, שסוזט הועברה לבית סוהר אחר. הוא העביר אותה לתא אחר ובכך גרם להפסקת ההפגנות מול תאה.

במשך השנתיים ,כשאחותי הייתה בכלא, נפגעו עסקיו של אבי.המשטרה לא הרפתה ממנו, כל יום הגיעה המשטרה בתואנה אחרת,

לבסוף, כעבור שנתיים ארוכות מנשוא שוחררה אחותי. ברם סאת הרדיפות לא פסקה. בביתנו אז הסתתרו שלום דרויש ,בתו ואשתו שביקשו לברוח מעיראק דרך שאט אל ערב. באותה עת התחילה בריחה המונית של יהודים באופן פרטני, רובם עברו דרך בצרה. המשטרה ניסתה  למנוע את בריחתם. אבי לא עמד מנגד והעניק להם מחסה וסיפק את כל צורכיהם בעת קשה זו.

למחרת שחרורה של סוזט , הגיע ,לפתע, שוטר לביתנו, עם צו מעצר חדש נגדה .נלווה אליו, על פי הנוהג,  מוכתר העיר. אחותי ישבה אז בחדר סמוך יחד עם  שלום דרויש ואשתו. משפתחתי את הדלת הבנתי שהם מבקשים לעצור את אחותי שנית, פעלתי בקור רוח. אמרת לשוטר:"סוזט איננה בבית, היא הלכה לקנות בגדים, מאחר ורק אתמול השתחררה מהכלא. עוד מעט תשוב". כדי ליצור רושם יותר אמין על השוטר, הצעתי לו להיכנס ולהתארח בבית עד שתשוב. דברים אלו יצרו אצל השוטר תחושה, שאכן אני דוברת אמת. הוא אמר שישוב מאוחר יותר.

ההחלטה הייתה מידית, ברגע שהשוטר עזב, פעלנו במהירות. סוזט עם משפחת דרויש ואחי עזרא הועברו למקום מסתור אצל שכנינו ממשפחת רגו'אן ואילו אנחנו עברנו לבית בודד שבין בצרה ואל-עשאר. נשארנו שם במשך שבועיים אצל משפחת גי'גי'. שכרנו מבריחים ותמורת סכום כסף נכבד  מאוד הם נאותו להבריח את אחותי.

ראש העיר נשבע לתפוס אותה בכל מחיר.  הוא הפעיל עשרות שוטרים בלווי פנסי ענק שהאירו את שאט אל ערב. המבריח יעץ לנו להשהות את בריחתה, כי החיפושים מאוד יסודיים והם עלולים להיתפס.הבריחה התעכבה, אבל לבסוף הצליחו כולם לברוח לאיראן.

הורי נעלו את ביתנו בבצרה והעתקנו את מגורינו לבגדד. התגוררנו זמנית אצל  משפחת נחום קזז.

למרות העוינות באוניברסיטה, למרות החשש הבלתי פוסק להמשך קיומינו, התעקשתי לסיים את לימודי האוניברסיטאיים וקיבלתי  תואר  B.A. במדעי הטבע. הספקתי עוד לשוב לעמרה לשנת התמחות אחת.

עם  פרסום  ההודעה של ממשלת עיראק בדבר ההיתר ליהודי עיראק לעזוב. נטשנו את ביתנו היפה, ויתרנו על אזרחותנו ועל עסקיו של אבי ובאנו לישראל.

למרות המצב הקשה, הורי התעקשו שכולנו נמשיך ללמוד. ואכן מאמציהם נשאו פרי. כל אחיי סיימו את לימודיהם האקדמאיים. אחי דוד סיים הנדסה, אחי עזרא סיים משפטים אני סיימתי מדעי הטבע, סוזט סיימה בהצטיינות מדעי הטבע ורוקחות וששון למד כימיה ורק אחי הצעיר  יעקב ,שלא הספיק לסיים את לימודיו בעיראק, סיים את לימודי הדוקטורט בביופיזיקה במכון ויצמן בישראל.