גרתי בבצרה באזור אלעשר. היה לנו בית גדול, שחולק  לשניים. החלק הפנימי שמש למגורים,והחלק הקדמי  שמש חנות לממכר פיתות.
כל תהליך ניפוי הקמח, הכנת הבצק והאפייה נעשה בתוך הבית ובחנות התבצעה מכירת המוצר המוגמר.

הפוגרום של ה"פרהוד" תפס אותי אחרי שסיימתי את לימודי ב"אליאנס".

המהומות והביזה  של ה"פרהוד" היו תחילה פרי מעשיהם של השכנים המקומיים בעיר, אולם בשעות הערב הגיעו השמועות על ה"פרהוד" לאוזניהם של הכפריים בסביבת העיר ,והם החלו לזרום בהמוניהם  תחילה למרכזי החנויות של היהודים ואח"כ לבתיהם.  

השמועה שאחד השייחים הערבים שלח את אנשיו כדי לשמור על הרובע היהודי בלב העיר הגיעה גם לידיעת הוריי והם  מהרו לשלוח אותנו למקום .אכן אנשי השיי'ח מנעו טבח ביהודים שהצטופפו במקום.

אולם ההרס והחורבן אשר השאירו הבוזזים העיד על השתוללותם במשך יממה שלמה.

הזיכרון הכי מזעזע שזכור לי בבצרה היה תלייתו  של עדס. האיש היה אחד ממכובדי האנשים בקהילה היהודית. איש מרשים, נעים הליכות ואחד מעשירי בצרה. היה חברים האישי של ראשי הממשל בעיראק.

יום בהיר אחד הוא הואשם בריגול, בתוך שלושה ימים הואשם ,נשפט ונתלה בכיכר המרכזית של העיר.

כל הקהילה היהודית ביכתה את מותו . אחרי התלייה גררו את גופתו ברחובות ואח"כ הניחו אותו על מכונית פתוחה ,כשרגליו משתלשלות מן המכונית. כל התושבים הערבים יצאו והריעו נוכח המעשה המחריד.

המעשה ,שהיה חלק מגל רדיפות והתנכלויות נגד היהודים זרז את הורי להחליט למכור את ביתנו ולנוס על נפשנו. הקונה נתן לנו מקדמה קטנה, הבטיח להשלים את היתרה ,אך סרב אח"כ להביא את הכסף. לא יכולנו לתבוע אותו, כי אף גורם לא נענה לתביעה של יהודי נגד ערבי. השארנו את כל תכולת הבית . החתימו אותנו על כתב ויתור על אזרחותנו וכך חסרי כול עזבנו את עיראק. הגענו לישראל פליטים חסרי כול. סבלנו שנים רבות עד שהצלחנו להשתקם.