נולדתי בארביל שבצפון עיראק . העיר ממוקמת באזור המאוכלס כורדים רבים אך גם בני מעוטים אחרים. היחס בין המיעוטים השונים  ובכלל זה היחס ליהודים היה טוב.

היהודים התגוררו ברובע מיוחד שנקרא "מחאלת אל יהוד". הקהילה מנתה כ-5000 יהודים לערך.

אבי עסק במסחר, היו לו מספר חנויות .משבגרנו, אני ואחיי, עזרנו לו בניהול החנויות. נסענו פעמים רבות לבגדד ,כדי לקנות סחורה ולהביא את צו האופנה האחרון לארביל.

מ-1947 החל מצבם הכלכלי,הביטחוני והחברתי  של היהודים להתערער. המשך הקיום בעיראק הפך קשה מיום ליום, ולעתים קרובות אף מסוכן.

בשנים הללו, לפני ההיתר הרשמי שניתן לעזיבת היהודים. נמלטו רבים באופן פרטני. הייתי עד לבריחות מאות אנשים ,לעתים לבד ולעתים בקבוצות.

אבי חשש לברוח בצורה דומה אף על פי שרצה לעזוב את עיראק. ההזדמנות ליציאה רשמית  התקבלה ב-1950  התנאים שהוצבו בפני היהודים שביקשו לעזוב היו קשים. עליהם היה לוותר על רכושם ועל נתינותם העיראקית. אבי היה מוכן לעזוב בחוסר כל ובלבד להגיע למקום מבטחים.

גם הרכוש הקהילתי ננטש. שבעה בתי כנסת בארביל הולאמו ע"י השלטונות והפכו למשרדי ממשלה .