אבי גורג'י חכם ואמי לולו דלומי  התגוררו בבית פרטי מפואר טבול בגן ירק גדול.באחד מאזורי המגורים היוקרתיים ביותר באזור חילה. בנוסף לכך היה להם בית קיץ במזרעה, שם נהגנו לבלות  בשלושת חודשי הקיץ החמים.

הורי היו אנשים אמידים מאוד, אמי היא אחייניתו של חכם יוסף חיים,שהותיר לבני משפחתו נכסי דלא ניידי רבים, שכללו עשרות דומים של אדמות ומטעי תמרים.

לאבי היו עשרות דונמים של אדמות חקלאיות ומטעים שונים.
בנוסף לכך הוא מונה למפקח על כל אדמותיו של אחד מגדולי עשירי עיראק , עזרא דניאל.

במשך כל שנותיו בעיראק עסק בניהול ופיקוח על גידולים שונים באדמותיו החקלאיות. מהשלב של עבוד הקרקע דרך בחירת הגדולים ,הזריעה, הקציר ,המיון ,אריזה ולבסוף שיווקן.

עבודתו קישרה בינו ובין  שיחים רבים באזור. הוא הקים מרכז ,שבו נהגו להתכנס כל  עובדיו ודאג לרווחתם מעבר למחויבותו במסגרת עבודתו.

אני ואחותי, בנותיהם היחידות נהנינו מחיי מותרות ופינוק. משרתים דאגו לנו בכל תחומי חיינו.

נשלחתי ללמוד בבית ספר יסודי והספקתי לסיים חטיבת ביניים ושנה אחת מביה"ס התיכון לפני שנשאתי לבחיר ליבי ד"ר מוניר שמש.

בשנות לימודי בחטיבת הביניים נהגתי לכתוב ביומון העיר. משנודע הדבר לאבי, אסר עלי לעשות זאת, בטענה שזה לא יאה לבחורה לכתוב בעיתון. בלית ברירה נעתרתי לבקשתו. אולם לא לזמן רב. עורך העיתון, שהתרשם מאוד מכישרון הכתיבה שלי, בקש ממני להמשיך לכתוב תחת שם אחר. וכך עשיתי.

המשכתי לכתוב תחת השם "פטאט אל פתאוות".

המאורעות הקשים שפקדו את יהודי עיראק  מאמצע שנות ה40- גרמו לרוב רובה של הקהילה היהודית לנטוש ולצאת את עיראק ברגע שנפתח חלון ההזדמנויות בשנת 1950.

אבי לא עזב יחד עם יתר היהודים. מאחר וממשלת עיראק אסרה על היהודים להוציא את רכושם , אבי לא יכול היה לממש את הונו העצום שצבר בעבודה רבה. "בגילי "אמר לנו, "אני לא יכול לנסוע לארץ אחרת חסר כול ולהתחיל את חיי מהתחלה". החלטתו שלא לעזוב קיבלה עידוד מאותם יהודים שכבר הגיעו לישראל חסרי כול וסבלו מקשיי התאקלמות קשים.

חלון ההזדמנויות שבו יוכל לממש את רכושו לא הגיע. כעבור שנה אף נסגרו שערי עיראק בפני יציאת שארית הפליטה. כך נשארנו בעיראק למשך שנים רבות עד לשנת 1972 .אבי נפטר ונקבר בעיראק בשנת 1964.

כ-3000 יהודים לערך נשארו בעיראק. רובם התגוררו בבגדד. חיי החברה שלנו  התנהלו בעיקר בחברת יהודים. אולם מאחר ובעלי היה רופא יצרנו  קשרים טובים גם  עם ערבים  רבים , שאחדים מהם עזרו לנו מאוד בימים הקשים שפקדו את יהודי עיראק לאחר 1967 .

מ-1967 הפכנו אסירים בבתינו. משפחות שלמות נהרסו, אנשים נעלמו, הורחקו ממקומות עבודתם והגיעו עד פת לחם. מאחר ובעלי עבד עד ליום האחרון שבו עזבנו את עיראק, מצבנו הכלכלי נותר טוב וזה אפשר לי לעזור לשתי משפחות יהודיות שהידרדרו לשפל של עוני. סירבתי בכל תוקף לדעת במי אני תומכת.

מצבם של היהודים היה כל כך נואש ,שהקהילה הייתה חייבת לשלוח מנות אוכל לילדים היהודים שרעבו ללחם.

רבים ניסו לברוח, הם הבינו שאין להם סיכוי לשרוד בעיראק. מחד נרדפו היהודים ומאידך נאסר עליהם לעזוב. גם אנחנו חפשנו את העיתוי המתאים כדי לברוח. אירועים רבים פקדו אותנו בשנים הללו, כפי שסופרו בפירוט בעדותו של בעלי ד"ר מוניר שמש.