פואד גבאי נתלה ב-1969

פואד וסלימה גבאי

כפי שסופר ע"י אשתו סלימה  גבאי ,שברחה יחד עם ארבעת ילדיה מהתופת העיראקי תחת שלטון סאדאם.

סיפור זה הוא אחד מהספורים הרבים המשקפים  את הזוועות שחוותה שארית הפליטה היהודית שנותרה בעיראק אחרי בריחת מרבית הקהילה בשנים 1951-1950. בצד הזוועות זהו גם סיפור נפלא על גבורה עילאית של אישה וארבעת ילדיה. שהצליחה להימלט מהגיהינום העיראקי.

"תלו את פואד" " תלו את המרגל הציוני" האשמה: ריגול לטובת ישראל ( היו אלו אשמות שגרתיות שנשמעו מפי נציגי השלטון בעיראק בכל פעם שביקשו להסב את תשומת לב העם העיראקי ממצוקותיו האמיתיות. הדברים הללו נשמעו בעיקר לאחר כישלונם של 2 הגדודים העיראקים,שנשלחו לעזור למדינות ערב במלחמת ששת הימים).
                                                           
היינו משפחה מאושרת ,אוהבת מאוד  ומבוססת מבחינה כלכלית.היו לנו חברים ערבים רבים. הכול החל ביום בהיר אחד, שלוות חיינו נקרעה לגזרים.

4 קצינים הגיעו לביתנו עם מכונית וואלסוואגן ,  באותו יום ארור הייתי כהרגלי בבית. בעלי ביקר באותה עת  אצל אמי, שגרה במרחק כמה רחובות מאיתנו. הקצינים  בקשו לדבר עם בעלי . הם הבהירו לי שהם מבקשים לשאול כמה שאלות שגרתיות ואין לי מה לחשוש. השבתי להם שהוא אינו נמצא כרגע בבית והוא יגיע יותר מאוחר.הם לא המתינו לתשובתי וניגשו מיד  אל טרנספורמטור ,שעמד באותה עת בקרבת הדלת והחלו לפרק אותו. תוך כדי השיחה הבחין אחי הצעיר שהחזיר באותה עת את ילדי מבית הספר במכונית הוולסוואגן המשטרתית החונה ליד הבית. הדבר עורר את חשדו ולכן במקום להיכנס לבית שב על עקבותיו  וניגש לבית אמי כדי לידע את פואד ,בעלי, על המכונית המשטרתית החשודה ליד ביתו.  פואד השיב שזו כנראה מכונית של ה"מוכבארת" ( המשטרה החשאית של סאדאם).

למשמע השיחה בין פואד ובנה החלה אמי להביע את חששה בקול . מדוע מכונית של המשטרה חונה ליד בית חתנה ובתה. היא הציעה לפואד לא לשוב לביתו עד שיבררו לסיבת ביקורם הלא צפוי של השוטרים.

אמי הרחיקה לכת ואף יעצה לו לברוח . ליבה ניבא לה רעות. המשטרה החשאית העיראקית ידועה לשמצה . ביקורה בבית יהודי כלשהו תמיד בישר רעות ,ולכן עדיף להקדים תרופה למכה ולהימלט.  אבל פואד  דחה את חששותיה כלאחר יד. הוא היה משוכנע ביושרו ובנאמנותו ולכן לא האמין שניתן להאשימו בדברים שלא עשה. לכל היותר השיב לחששות אמי, הם ייקחו אותי לחקירה ושם יתברר להם שאין סיבה לעצרני.

 בעלי האמין לתומו שהמשטרה של סאדאם פועלת על פי אמות מידה של יושר.כל תחנוניה של אמי לא הועילו. הוא שב הביתה בביטחון מלא שאין לו ממה לחשוש. יתרה מזו דאגתו הייתה נתונה לי בשל הריוני ולא שעה לגורלו האישי. הוא חשש שביקור השוטרים עלול להבהיל אותי.. מששב הביתה נענה ברצון לבקשת השוטרים להתלוות אליהם לתחנת המשטרה לתשאול. הוא סרב לקחת עמו ציוד כלשהו והבטיח שתוך זמן קצר ישוב.

מחוץ לבית עמד באותה עת בנו הקטן, הוא הבחין באביו הנוסע עם השוטרים וביקש להצטרף אליו. האב הבטיח לבנו שתוך זמן קצר ישוב. הבן ביקש לנשקו ,אך השוטרים הדפו את פואד פנימה למכונית  ומנעו מהילד לנשק את אביו. " עוד רבע שעה הוא יחזור הבטיחו השוטרים לילד".

זו הייתה הפעם האחרונה שבני ראה את אביו

משבושש  בעלי לשוב הלכתי כעבור שלוש שעות לחפש אותו במשרדי המשטרה. פגשתי את השוטר שלקח את הטרנספורמטור מהבית ועצר את בעלי.
שאלתי אותו היכן בעלי ? מדוע לא שב?

תגובתו הייתה אלימה. הוא הכה אותי והורה לי להסתלק מיד מהמקום (הייתי בחודש הרביעי להריוני)

כך התחילה האודיסיאה שלי ושל משפחתי. בבוא הזמן הבנתי שבעלי כבר סומן מראש כמי שיואשם בריגול. הוא היה אחד מקבוצה של יהודים שהואשמו באשמות שווא לפיהן נסעו לפרס כביכול ,כדי לרגל לטובת ישראל והאמריקאים.

תוך פרק זמן קצר נערך לקבוצת העצורים היהודים וביניהם בעלי משפט פומבי. היום הראשון של המשפט שודר בשידור ישיר בטלוויזיה . בתחילת המשפט הקריאו את כתבי האישום והשמיעו את תגובת הנאשמים. כול הנאשמים כפרו בהאשמות. כתוצאה מכך המשך המשפט לא הוקרן בשידור ישיר ,אלא לאחר עריכה. הנאשמים נחקרו במשך היום, וביניהם בעלי בדלתיים סגורות ובלילה הוקרנו קטעים "נבחרים וערוכים"  ממהלך המשפט.

במהלך כל המשפט טען בעלי שהוא חף מפשע. הם לא הצליחו להוכיח אף אחת מטענותיהם השקריות. הוא עמד  איתן בכל מסכת העינויים ,ולא הסכים להודות באשמה שטפלו עליו .הוא גם סרב להאשים את הנדונים האחרים שהם ביקשו להפליל באמצעותו.
           
שינוי בשיטות החקירה.

פואד גבאי במרכז התמונה יחד עם בני המשפחה חוגג יום הולדת לבנו .

משהתייאשו השוטרים  מכך  שבעלי יודה באשמה  בשל עינויים פיזיים החליטו לשנות את השיטה ולעבור לעינויים נפשיים. הם זיהו את הרגישות והאהבה הרבה שבעלי רכש כלפי וכלפי ילדיו ולכן החליטו לשבור אותו נפשית באמצעותי.מבלי כמובן שידעתי באותו הזמן שהפכתי לכלי בידיהם להשגת מטרתם.

 לצורך זה שלח לי התובע במשפט הודעה באמצעות אחת מנשות הנאשמים, לפיה  עלי להגיע לבית המשפט כדי להתראות עם בעלי. קשה לשער את גודל השמחה
שכבשה אותי, האם יתכן שבמסכת אכזרית זו התגלו ניצוצות של אנושיות.

ארזתי כמה בגדים נקיים ומזון ומיהרתי לבית המשפט. הגעתי לבית המשפט שהיה ממוקם במשרדי "  המוכאברת", בחזית הבניין עמדו שוטרים רבים,

 התקרבתי אל אחד השוטרים והודעתי לו שבאתי לראות את בעלי כבקשת התובע במשפט. לתדהמתי השוטרים  לא השיבו לשאלתי אלא החלו להכות אותי מכות נמרצות.
צעקתי מרוב כאב והתחלתי לבכות. באותו רגע ניגש אלי שוטר "טוב" וניסה לנחם אותי . הוא החל לדובב אותי ושאל בהיתממות מדוע אני נמצאת במקום ומדוע הכו אותי. הסברתי לו ,שהוזמנתי ע"י התובע לבוא ולפגוש את בעלי. השוטר נהג בי בנימוס רב והציע לי להיכנס איתו לחדר. הוא הציע לי לכתוב מכתב לתובע ולטעון את טענתי והוא -השוטר -יכניס זאת לחדרו.

כתבתי את המכתב בתום לב וחיכיתי להפסקה. השוטר חזר עם מכתבי חתום בידי השופט ובו נאמר שאוכל לראות את בעלי רק בתום המשפט ולאחר שייגזר דינו.
שבתי לביתי כשאני עייפה,כואבת ומיואשת. בשעות הלילה, כהרגלי מדי יום הקשבתי למהלך המשפט  ונדהמתי לשמוע שחלה תפנית בעדותו של בעלי והוא הודה לראשונה ב"אשמתו".

לפתע טען, שהוא אשם  וציין תאריכים וזמנים שבהם נסע לפרס (אז טענו שפרס משמשת בסיס של האמריקאים). התאריכים  שאותם ציין היו תאריכים שבהם שהה בבית. לא הבנתי מדוע הוא שינה באופן פתאומי את עדותו ואף מספר דברים שקריים לגבי עצמו כאילו הוא ביקר בפרס . לא הבנתי מה התחולל באותן שעות גורליות שבהן ביקרתי בבית המשפט ושלאחריהן חל השינוי הגורלי הזה.

במרוצת הזמן נודעה  לי הטרגדיה הנוראה שבה אני גרמתי לכך בעקיפין שהוא יישבר ויסכים להפליל עצמו ללא סיבה. יחזקאל  זילכה ששהה איתו  באותו תא ואשר ישן איתו בלילה , (יחזקאל זילכה , שאחיו נידון למוות בתלייה ולו  פסקו 6  חודשי מאסר ,כנראה משום שהיה מאוד מבוגר.) . בא לביתי לאחר שהשתחרר מהכלא וסיפר את הסיבה למפנה הדרמטי בעדותו  של בעלי ,וכן את הקורות אותו מאז ועד לרגעיו האחרונים.

הסתבר ,שהזמנתי לבית המשפט היה תרגיל משטרתי כדי לשבור את בעלי. לאחר שכל מסכת העינויים שעבר לא שברה אותו והוא לא הסכים להודות באשמות השווא שטפלו עליו ,אני הייתי הקלף האחרון ,שבאמצעותי קוו לשבור אותו. זאת הסיבה שביקשו ממני לכתוב לשופט מכתב באותו יום.

את המכתב  הביאו בפניו כדי להוכיח לבעלי שאני נמצאת בחדר הסמוך. אז איימו עליו שאם לא יודה באשמה, הם יתעללו בי כי הם יודעים שאני בהריון. העובדה הזו  היא ששברה אותו. הוא לא היה מסוגל לחשוב ,שמישהו יתעלל בי או בילדיו ולכן הסכים להודות בדבר שלא עשה כלל ולהקריב עצמו למעננו ובלבד שלא יתעללו בי או בילדיו . הוא ידע כבר מניסיונו  המר ,מה מסוגלת המשטרה החשאית לעולל לכל אדם ללא הבדל מין או גיל.

יחזקאל זילכה, הוא זה שהבריח מבית הסוהר את מכתבו האחרון של בעלי  עם טבעת הנישואים שלנו. המכתב והטבעת צמודים אלי תמיד.

בין היתר סיפר יחזקאל זילכה על ימיו האחרונים של בעלי .

פואד, אמר לי נאגי , השאיר לעצמו מעט כסף כדי לקנות סמי הרגעה. האיש סיפר שהעינויים היו נוראים, עקרו את ציפורניו ושיניו, שרפו סיגריות על גופו  וזרו מלח עליהם,תלו אותו  על מאוורירי תקרה מסתובבים והצליפו בו . סמי ההרגעה, שרכש ובלע גרמו לכך שכשהגיעה שעת התליה הוא היה מסומם. 10 ימים רצופים לפי שהוצא להורג הוא לא עצם עין, הדבר שהטריד אותו במיוחד הייתי אני וילדי, הוא דאג כיצד אני אשרוד, אישה בהריון ו-3 ילדים קטנים בג'ונגל שכזה.

בחצר בית הכלא, ביום התליה  נכח חסן אל חלאווי, עורך העיתון 'א-ת'וורה" שכתב על מחזה התליה של פואד וחבריו. "הם היו פרועים, לא מגולחים, הם לא האמינו שהם עומדים להיתלות. כאשר החל הרופא להזריק להם את זריקות הטשטוש  המיוחדות, זעקו כולם כי הם חפים מפשע וביקשו רחמים. אחד מהם פואד גבאי זעק: אינכם יכולים להרוג אותנו! יש לי ארבעה ילדים! אתם רוצחים! עוד תשלמו על כך! הלומים מהסם, שפשט באבריהם והקהה את מוחם, נגררו כושלים אל הגרדום.

רק כשנפחו את נשמתם, ניתנה הוראה לרדיו בגדאד לשדר את הידיעה, לפיה בית המשפט סיים את דיוניו ודן את הנאשמים למוות. לא נאמר דבר על מועד ביצוע התליה ,כדי למנוע לחץ מצד דעת הקהל העולמית.

מאקס סודאי, אינטלקטואל ואיש עסקים יהודי שנולד וגדל בעיראק, תאר את המתרחש ביומנו:
"בשעה שש בבוקר נשמע  מהרדיו קולו השואג של הקריין: הוי בני בגדאד ובצרה! היום יום קדוש ושמחה לכולכם! היום המשתה שלכם! היום יום אושר ושמחה!צאו אל כיכר השחרור וראו אותם תלויים".

לכבוד  ה"אירוע החגיגי"  קבעה הממשלה יום שבתון והנסיעה באוטובוס וברכבת הייתה ללא תשלום. היה זה במטרה לעודד את האנשים לבוא ולהשתתף ב"חזיון" .אנשים נהרו עם אוכל  מכל רחבי עיראק כדי לערוך חגיגות,רקדניות בטן הוזמנו לרקוד לרגל האירוע.

"התלויים היו מפוזרים על פני הכיכר, כשבעים מטרים הפרידו בין גרדום למשנהו. הם היו לבושים בחולצות ובמכנסי כותנה חומים, ידי אחדים מהם כוסו, משום מה, בכפפות לבנות.(כנראה כדי לכסות על עקירת ציפורניהם) על גופות כולם  נתלו גיליונות נייר גדולים, עליהם צויינה דתם באותיות גדולות, וסיבת תלייתם באותיות קטנות יותר".

הטלוויזיה שידרה בכל אותו היום את המתרחש בכיכר ועדשות המצלמות לא פסחו על שום פרט מגופות התלויים. הרמקולים השמיעו שירי לכת, מוסיקה עליזה ונאומי שטנה משלהבים נשמעו מכל עבר. ארבע גופות הוטסו לבצרה והתושבים נקראו להטיל אבנים ובוץ בגופות.

אנשים שנחשבו עד אז לידידנו שינו את עורם. אחד השכנים הטובים שלי היה רופא שלמד באנגליה. איש עדין ומנומס, ידיד טוב של בעלי, ילדיו נהגו לשחק עם ילדינו. באותו היום שבעלי נתלה הוא הלך לכיכר עם שני ילדיו הקטנים ורקד יחד עם ההמונים סביב הגופות.

חצי מיליון אנשים לערך נהרו לכיכר העיר לצפות בתלויים. הם קיוו, שיוכלו לגרור  ולהתעלל  בגופותיהם כפי שעשו לראש ממשלתם הקודם נורי סעיד, שגופתו בותרה ל-4 חלקים וכל חלק נגרר למקום אחר.

מחאות בינלאומיות נגד המחזות המזעזעים הביא את ג'מאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים , לבקש מהעיראקים למנוע את גרירת הגופות . הוא לא עשה זאת  מרגשות רחמים או זעזוע מהמחזות ,אלא משום שזה הסב נזק בינלאומי לתדמית הערבית.

התגובה הבינלאומית הקשה זרזה את השלטונות להורות על הורדת הגופות כעבור 5 שעות וקבורתם. הם אף הציבו שמירה כדי למנוע מההמונים המוסתים להתעלל בגופות.

איש מבין קרובי המשפחה לא הורשו להשתתף בקבורה ,שנערכה באישון לילה. אנשי חברת קדישא עמלו שעה ארוכה כדי לשכנע את קציני המשטרה לוותר על דרישתם לקבור את המתים עם חבל התלייה על צווארם.בהעדר מניין נקברו המתים ללא תפילה ואמירת קדיש.

צערי היה כה עמוק עד כי ביקשתי לשים קץ לחיי, הכיתי את עצמי , ניפצתי את זכוכיות הדלת. אולם מראה שלושת ילדיי הקטנים המסתכלים עלי מבוהלים ומפוחדים גרם לי להפסיק מיד ולהתעשת," הכיצד אוכל להפקיר אותם, הרי אלו  גם ילדיו, ממשיכי זרעו והוא הקריב עצמו למענם. הם לא ישרדו אפילו יום אחד בלעדי".
אזרתי את כל כוחות הנפש שלי , אין לי מושג מהיכן דליתי אותם, והתחלתי במסעי הארוך כדי להציל את משפחתי.
לא ידעתי עד כמה מצבי מסוכן חרף תלייתו של בעלי.

במקביל לתליית בעלי דאגו השלטונות להחרים את כול רכושינו והותירו אותי עם ילדי חסרת כול. אפילו חפצינו האישיים נלקחו מאיתנו.
הועברנו לדירת חדר קטן בשכונה מוסלמית ענייה בבגדד ,סגורה ומסוגרת בסורגי ברזל ו-3 קצינים במדים שמרו עלינו 24 שעות ביממה.
האוכלוסייה המקומית שהבינה מיד שאנו דיירים יוצאי דופן החלה לכנות אותנו בשמות גנאי בכל פעם שעברנו ברחוב.
"אשתו של המרגל" כך צעקו בכל פעם שיצאתי החוצה.
אפילו יהודים היו עוברים לצד השני של המדרכה מחשש שיקשרו בינם לביני. כוס הייסורים שלי עדיין לא מלאה.

          ה ב ר י ח ה          סלימה גבאי ליד שאט -אל ערב.

ב-6 בינואר 1971, שנתיים לערך  אחרי תליית בעלי, דרסה מכונית את אמי כשחצתה את הכביש. השוטר נגש  אלי ולחש באוזני "הרגנו את אימא שלך, אבל התכוונו אליך"

רכנתי אל גופת אמי כשאני ממררת בבכי (מאז מות בעלי היא עברה לגור אתי ועזרה  לי לשרוד) סירבתי להיפרד מגופתה. רופא צעיר אמר לאחת האחיות
"הכניסי אותה עם אמה לחדר המתים עד שצערה יחלוף".

הוכנסתי לחדר המתים יחד עם גופת אימי. החדר היה חשוך, עשרות גופות מונחות שורות שורות. רעדתי מפחד אך רק כעבור שעות רבות שחררו אותי.

שבתי הביתה ומיהרתי לתפור לאמי תכריכים .רצתי שנית לחדר המתים  והלבשתי אותה בתכריכים. עד אז עדיין היו עיניה פקוחות לרווחה, רק לאחר שהבטחתי לה שאשמור גם על ילדיה הקטנים  הצלחתי לסגור את עפעפיה.

דריסתה של אמי הביא אותי להבנה שהמשטרה מתכוונת לחסל אותי ואת ילדיי בהדרגה . באותו יום גמלה בלבי ההחלטה לברוח בכל מחיר. אספתי את 4 ילדיי ,הקטנה בהם עדיין  הייתה תינוקת(היום היא ד"ר לפסיכיאטריה ועורכת דין מחוננת) ואת 3 אחיי הצעירים ו-2 אחייניותיי  והתחלתי במסע הבריחה .תחילה חמקנו מעיני השומרים ששמרו על הבית.
הצלחנו לעקוף בדרך כלשהי השומרים ועלינו לרכבת בדרכנו לגבול איראן עיראק.
קצין ,שראה אותי עם הילדים ברכבת פנה לבני דוד ושאל אותו לאן פנינו מועדות והלה השיב "אבי עובד באנגליה ואנו נוסעים לבקרו". הקצין ירק לכיוונינו והשיב "אתם מגדלים מרגלים לישראל, רק זאת אתם יודעים לעשות".
הבריחה שלנו התגלתה ע"י השומרים. בכל  מקום החלו לחפש אחרינו. הנסיעה ה"ארוכה" ברכבת הסתיימה  והגענו לביתו של  המבריח.

משראה המבריח אותי עם 9 ילדים סרב לקחתני בטענה שזה יעורר את חשדם של האנשים. הוא ביקש להפריד בין הילדים ולשלוח כל ילד בנפרד. אולם סירבתי בתוקף . כולנו יחד או אף אח ד עניתי.

המבריח נטש אותנו ונאלצתי לעשות את הדרך לאזור הכורדי בגבול איראן בכוחות עצמי. עלינו לרכבת אף על פי שידעתי שהיא מלאה בשוטרים המחפשים אחרי.
מיד עם כניסתי לרכבת הכנסתי את כול ילדיי לאחד התאים וביקשתי מהם לשכב ולעשות עצמם ישנים. כעבור כמה  דקות נשמעו דפיקות חזקות על דלת התא.
בפתח ניצב קצין וביקש את תעודת הזהות שלי.
"כול הילדים ישנים והתעודה מונחת מתחתם," השבתי "ברגע שיתעוררו אבוא להציג בפניך את התעודות".
כדי שדבריי יישמעו משכנעים שאלתי "מה קרה? מדוע נערכים חיפושים?"
הקצין השיב "יש מרגלת יהודיה שברחה עם 9 ילדים ועלינו למצאה בכל מחיר".
רק המזל שיחק לי, שלא בדק את  מספר הילדים ונאות להמתין עד שאביא את התעודה.

כמות השוטרים שחיפשו אחרי ברכבת היה רב המשך הישארותי היה חושף אותי . החלטתי להסתכן ולרדת בתחנה הקרובה.
הסברתי לילדים, שעליהם לרדת כל אחד מפתח אחר ,לנוע לכיוון השירותים בתחנה ולהמתין לי שם.
כשהרכבת נעצרה בתחנה הקרובה פנו הילדים וירדו כל אחד מדלת אחרת  כפי שהוריתי להם. הילדים גילו קור רוח מדהים ביחס לבני גילם.
התחנה רחשה בשוטרים.
קפאתי במקומי, כאשר ראיתי מרחוק את אחד השוטרים נגש לבני ושואל לאן פניו מועדות.

בני ,בקור רוח שאינו אופייני לבני גילו, השיב "אמא שלחה אותנו לקנות מים" אין ספק  שהמזל שיחק לי והקצין השתכנע מדבריו של בני.
הילדים עשו כדבריי ותוך דקות ספורות ירדו מהרכבת והתרכזו בשירותים.
ירדתי במהירות ובזכות החשכה ששררה במקום תפסתי מונית והעליתי כל אחד בנפרד למונית.
כשהעליתי את כולם למונית., פנה אלי הנהג בקול מוכר ושאל
"גב' פלאן, מה שלומך? הרבה זמן לא ראיתי אותך, ומה שלום בעלך?"
(כנראה שהיה דמיון רב ביני ובין אשת קצין גבוה בצבא והנהג זיהה אותי כאשת אותו קצין).
אני כמובן ניצלתי את טעותו והשבתי, "בסדר גמור, בעלי עובד ואני עם הילדים".
נסענו כך במשך יומיים, הילדים היו רעבים וצמאים ,אולם סירבתי לעצור והילדים התאפקו ולא התלוננו. הנהג ניסה לשכנעני לעצור אך בקשתי שימשיך בטענה שהילדים יקיאו .

במחצית הדרך נתבקש נהג המונית לעצור והשוטר ביקש  לראות את תעודת הזהות שלי.
הנהג פנה לשוטר  ואמר:" איך אתה לא מתבייש, זאת אשתו של מר פלאן".
השוטר התנצל והורה לנהג  להמשיך בדרכו .

אחרי ימי החרדה הללו הגעתי לבית הקפה של המבריחים היהודים. נהג המונית התפלא מדוע אני הולכת למקום שכזה, בטענה שמקום זה מוכר כמקום של יהודים, אך פטרתי אותו בסיבה כלשהי.

חשבתי שהנה הגעתי כבר למצילי, אולם גם פה נכונה לי הפתעה. המבריח הערבי סירב לקחת את כולנו ביחד לגבול.
"לכי ברגל" השיב. נאלצתי שוב לחוות עם ילדי המסכנים את אימת המוות.

במשך יומיים צעדתי עם הילדים בתוך יער מלא חיות טרף. היה חם מאוד ביום וקר מאוד בלילה. האוכל והמים אזלו .שתינו ממי המעיינות שזרמו ביער. כל העת שמענו קולות של חיות טרף . הילדים הצטופפו סביבי מפחד.

השכבתי את כולם בשורה ואני נשכבתי עליהם הן כדי לחמם אותם והן כדי למנוע אפשרות של פגיעה בהם במקרה שתופיע חיית טרף.

הילדים המקסימים הללו לא הוציאו הגה, לא התלוננו וקיבלו את ייסוריהם בהכנעה ובאמונה שאני עומדת להציל אותם. הם לא ידעו את גודל הסכנה שריחפה עליהם.
כעבור יומיים של פחד אין קץ הגענו וחצינו את גבול איראן עיראק.

"אמא, אנחנו חופשיים?" שאלו הילדים, "אמא, אני יכולה לעשות אפצי?" שאלה בתי התינוקת." כן ילדים, יצאנו מהגיהינום העיראקי ואנו בדרכנו לישראל" השבתי. עדיין לא עיכלתי את העובדה שיצאנו מכלל סכנה.