נעמי גבאי

עדות ראייה של ילדה בת 11 ב"פרהוד"

היה זה בחג השבועות בשנת 1941 . הייתי אז בת 11 כמו תמיד חגגנו את החג כשכל בני המשפחה  נסבו סביב שולחן החג., ביתנו היה ממוקם ברחוב "מאחלת התורה"(מקום התורה) בבגדד.
לפתע שמענו צעקות חזקות מאיימות, היו אילו צעקות של המון משולהב מצד אחד ושל זעקות שבר של אנשים במצוקה מהצד השני. ספונטאנית רצתי לחלון כדי לראות מה פשר הצעקות . מחזה זוועה נגלה לעיני. המוני פורעים ערבים הקיפו יהודי זקן ואישה צעירה בשלבי הריון מתקדמים. הם כרתו מול עיני את ראשו והחלו לשחק בראש הכרות כאילו היה כדור. אחרים תפסו את האישה בהריון , היא צרחה צרחות אימים, אבל הם לא שעו לצעקותיה, ביקעו את בטנה והוציא את הוולד.מעוצמת ההלם התעלפתי. מאוחר יותר נודע לי  שלתינוק של שכנינו  חתכו את כף הרגל ,כדי להוציא צמיד זהב שהיה כרוך על רגלו.

אבי נשא אותי על ידיו ורץ לעבר הגג . כל בני המשפחה רצו בעקבותיו. משם הם עברו לגגות אחרים כדי להימלט מידי ההמונים . כל מי שאיתרע מזלו ולא הספיק לברוח מביתו או שלא ניצל ע"י איזה שכן טוב, נרצח הוא ובני משפחתו ורכושו נבזז. משראו  אותנו ההמונים רצים על הגגות החלו לירות לעברנו כדי לעצור את מנוסתנו. אינני יודעת כיצד הצליח אבי למלט את כולנו מידי ההמונים.

כעבור יומיים ,בשוך הפרעות נודע לי שדודתי ובנה לא הצליחו להימלט ונרצחו . הדייר הערבי ,שלו השכירה את חנותה ,עלה באותו יום נורא לביתה פרץ את הדלת וירה בה בעת שישבה וקראה בספר תהילים  וגם בבנה הצעיר שעמד לידה. שני ילדיה האחרים ניצלו משום שלא היו בטווח ראייתו של הדייר. כיום הם נמצאים בישראל.

המחזה המזעזע הזה נחרת בזיכרוני  כל כך עמוק עד כי היום ,עשרות שנים אחרי  האירוע ,אני עדיין מתעוררת  מידי פעם בלילה  בבעתה .

בשנת1952  במהלך הבריחה ההמונית של היהודים מעיראק,הגיעו סטודנטים ערבים לביתו של בן דודי -סלמאן שמש, חברם לספסל הלימודים והזמינו אותו למסיבת פרידה לרגל כוונתו לעזוב את עיראק. אך במקום מסיבת פרידה הוא נחטף ועקבותיו נעלמו. כל החיפושים אחריו לא העלו דבר.