נולדתי בעיראק וכל שנות חיי עד שעזבתי התגוררתי בעיירה אלכות  ,שהייתה במרחק שעתיים מהעיר עמארה.היינו משפחה בת חמש נפשות, שלושה בנים ,אני והורי.אבי עסק בצורפות ושם משפחתנו היה כשם עיסוקו של אבי- אלסייר.

החנות של אבי שכנה בשוק שבמרכז העיירה מול החנות של אברהם אלסייר אלעגמי. לידם היו ארבע חנויות נוספות בבעלות של דרוזים. אבי היה איש אמיד מאוד ,והיה ידוע לאנשי המקום הן בזכות עושרו. והן בזכות גמילות חסדיו. הוא עזר לכל מי שהיה במצוקה בין אם היה ערבי ובין אם יהודי.
 
באחד המקרים  מימן אבי את כל ההוצאות ,שהיו כרוכות בקבורתו של בחור ערבי עני  והעברתו לאזור מגוריו המרוחק. מעשיו הטובים הרשימו את תושבי המקום . לימים בזכות מעשיו הטובים זכה שתושבי המקום סייעו להצילו.

ביתנו היה בית גדול מאוד. 4 חדרים ענקיים ו-4  מרפסות גדולות , מרתף ענק, שבו אחסנו שמנים ,אורז  יין ועוד.

בשנת 1948 ,כאשר פלסטינאים רבים  ברחו מא"י והגיעו לעיראק, הם שוכנו בבתי ספר יהודים או בדירות שננטשו ע"י יהודים.

מצבם של כל יהודי עיראק השתנה באופן קיצוני  מאז שנת 1947. הם נרדפו והופלו בכל תחומי החיים. הם חששו לחייהם, כל יהודי היה בבחינת חשוד. כל משפחה חרדה הייתה ,שמא, אחד מבניה או אב המשפחה יואשם באשמות שווא. הלשנות היו דבר שבשגרה. כל שכן  ערבי , שלטש עינו על רכושו של שכנו היהודי השיג את מבוקשו ע"י כך שטפל על שכנו שהוא סוכן ציוני וגרם למאסרו.

למרות מעשיו הטובים היה עושרו של אבי לצנינים בעיני מספר תושבים שחמדו את רכושו. לא עבר זמן רב והמשטרה הגיעה לביתנו ואסרה את אבי בתואנה שהוא מרגל ציוני. לאחר שלא נמצאו הוכחות נגדו שוחרר ,אך רק לפרק זמן קצר ושוב נדרש לחקירה.

באחת הפעמים נלקח לחקירה משום ששיכן מספר משפחות יהודיות שביקשו לעזוב את עיראק. נתמזל מזלו והש'ייח המקומי זכר לו את גמילות החסדים כלפי עניים רבים ודאג לשחררו.

בשנת 1948 הבין אבי שהמשטרה אינה מתכוונת להרפות ממנו  ובכל פעם מחפשת תואנה אחרת כדי להפלילו . הוא שכנע את אמי לקחת את הילדים ולהימלט מעיראק. באישון לילה ובעזרת מבריחים עזבנו את ביתנו והגענו לא"י. אבי נשאר כדי שיוכל לחסל את עסקיו בהדרגה. אך המציאות טפחה על פניו. מיד כשנודע שבני משפחתו עזבו נאסר שנית.גם הפעם ידידים ערבו לשחרורו תמורת סכום שוחד גדול.

השחרור היה רק לזמן קצר והוא נאסר שוב. בפעם הזו הלאימה המשטרה את ביתנו ואת חנותו. הוא הושלך לכלא לתקופה של 3 שנים . בפרק זמן זה בו שהה בכלא עבר עינויים פיזיים ונפשיים .

הסבל הנפשי שעברנו אנו כילדים נוכח הידיעה על מאסרו של אבינו בבית הכלא הידוע לשמצה בעיראק הדיר שינה מעיננו. בתקופה זו עדיין התגוררנו במחנה אוהלים בישראל ובכל שבוע הגיעו עולים חדשים מעיראק. נהגתי לכתת רגלי כל יום  ולחפש אנשים שהגיעו מהאזור שבו התגוררנו ,כדי לשמוע ידיעה כלשהי על אבי. .השמועות אמרו שבקרוב יועמד לדין באשמה של ריגול והוא עלול להיות נידון לתליה.
נקל לשער את האבל בו היינו שרויים באותה עת מחשש שאכן יוטל עליו עונש מוות.

אך כפי שצייני בראשית סיפורי אנשים רבים ,שאבי עזר להם במהלך חייו גמלו לו בעת שהיה הוא בצרה. אחד מהם היה צעיר ערבי שנעזר ע"י אבי כשהיה ילד ועתה פעל רבות לשחרורו. אינני יכולה לציין את שמו ואת הדרך בה הציל את אבי, שמא יאונה לו רע. אוכל רק לציין שהוא סיכן את חייו ,כדי להציל את אבי. 

רק כעבור שלוש שנים של סבל ועינויים שוחרר אבי כשהוא  מכוסה בכינים עקב התנאים הנוראים  בהן שהה במהלך כליאתו. בשנת 1953, 5 שנים מאז פרידתנו זכינו לראות שנית את אבינו בישראל.