הבולשת העיראקית נהגה לעצור את הילדים הקטנים ובאמצעותם להפליל את הוריהם.

 בשנות ה-40 גרנו ב"מסבאח" שבבגדד, קרוב למחנה צבאי בריטי.

בשנת 1941 התרחש פוגרום נורא ביהודי בגדאד שכונה בפי כול "הפרהוד" .למרבה המזל משפחתי לא  נפגעה, בניגוד ליהודים רבים אחרים בבגדד, זאת בזכותם  של קומץ שכנים  ערבים ,שסירבו לקחת חלק בהשתוללות הכללית ולפגוע בנו. יתרה מזו הם אף יזמו שמירה אקטיבית על בתינו מפני ההמון המשתולל תוך סיכון חייהם.

גורלה של דודתי , שהתגוררה באזור אחר בבגדאד לא שפר עליה, ההמונים פרצו לביתה שדדו והרסו את כל תכולתו. כתוצאה מכך היא עברה להתגורר בביתנו לפרק זמן של שנתיים עד שהצליחה להתאושש מהשבר הכלכלי שפקד אותה.

סיימתי את לימודי בבית ספר "אליאנס",שהקנו לי ,בין היתר, ידע בארבע שפות. נישאתי בשנת 1943 ועברתי להתגורר ב"בוסתן אל חאס" -בביתו של בעלי.

בעלי היה יבואן  של מוצרי ברזל לבנייה. בזמנו החופשי עסק בגמילות חסדים ועזרה ראשונה לכלל התושבים, יהודים וערבים כאחד העריצו אותו על טוב לבו.

עם השנים הוא ראה ברכה בעמלו , עסקי הברזל התרחבו והוא פתח משרדים גם בעיר בצרה עם ידידו שפיק עדס.

מיד בתום מלחמת העולם השנייה והבשלת התהליכים באו"ם להקמת מדינה יהודית בא"י. שבו השלטונות והחריפו את ההסתה נגד היהודים, ואף החלו לרדוף ולהצר את צעדיהם. כישלונן של היחידות העיראקיות שנשלחו לעזרת הפלסטינאים במלחמתם נגד ישראל  גרר גל בקורת ציבורית .את הביקורת הזו תיעלו השלטונות כנגד  הקהילה היהודית. (ישראל והיהודים היו "מילות הקסם" ,שכל שליט ערבי יכול היה  להסיח את דעת הקהל שלו מבעיותיהם האמיתיות ).

בעקבות שינוי המדיניות החל גל מעצרים של יהודים. בעלי נעצר יחד עם  שותפו שפיק עדס. למחרת המעצר הגיעו  אנשי הבולשת לביתנו  ערכו חיפוש מדוקדק, אבל לא נמצא דבר.

במשך 15 יום הוא נחקר ועונה, תוך כדי מעצרו וחקירתו  הספיקו השלטונות לפסוק עונש מוות לחברו ושותפו  שפיק עדס  ולתלותו מול ביתו. הייתי משוכנעת שגם גורלו של בעלי נחרץ, אך למרבה המזל הוא שוחרר.

שנת 1949 הייתה השנה הקשה ביותר מבחינת היהודים . הרדיפות הגיעו לשיאן. לא פלא שההחלטה להתיר ליהודי עיראק לצאת בפרק זמן של שנה גרמה לרוב רובה של הקהילה לברוח.

בעלי, למרבה הצער,  לא שעה להפצרותיי  ונשאר בעיראק יחד עם קומץ של כמה אלפי יהודים.
הוא קווה שמדיניות הרדיפות והלאמת הרכוש תיפסק ואז יוכל לממש חלק מרכושו ולצאת.
גם השמועות  על  קשיי הקליטה בישראל  חזקו את החלטתו להישאר בעיראק.

130,000  יהודים, כמעט כל הקהילה היהודית  נטשה את כל רכושה הפרטי והקולקטיבי ונמלטה. יחס השלטונות אל קומץ היהודים שנותרו השתנה לטובה. הרדיפות פסקו והיהודים שבו לעבודתם  ולשגרה היומיומית.

בעלי עשה חייל בעסקיו, דבר שאפשר לנו  לרכוש בית פרטי גדול ומפואר, לבית היו שני מפלסים . הרשנו לעצמנו לרהט אותו במיטב המסורת  המזרחית. הרצפה כוסתה  בשטיחים פרסיים יקרי ערך  מקיר לקיר, היה לנו אוסף של דברי כסף ,בתקרות הבית נתלו נברשות קריסטל  ובגינה עמדו פסלים  ומזרקה . התקנו מזגנים  בכל הבית (מצרך יוצא דופן באותה תקופה).עסקיו המשיכו לשגשג והוא חלש עתה על מספר מחסנים מלאי סחורה.

אך תקופה זו לא ארכה זמן רב ושוב חוו קומץ היהודים שנותר את אחת התקופות הנוראיות בחייהם. המניע לחידוש הרדיפות היה הפעם מלחמת ששת הימים בשנת 1967 בין ישראל ומדינות ערב.

ביום א' ,בדיוק בתום ששת ימי המלחמה הגיעו שוטרים לאזורנו ועצרו ,באופן שרירותי, את כל הגברים היהודים. בעלי היה אחד מבין העצורים הרבים.
.
תוך כדי מעצרם, נתלו 9 מבין העצורים ,ביניהם היו גם תלמידי תיכון .בעלי נשאר במעצר ,אך היה מותש וחולה מעינויי החקירות ומצער על תלייתם של ידידיו ללא עוול בכפם.

אחת משיטות החקירה  והלחץ של המשטרה החשאית העיראקית היה  לאסור את הילדים הקטנים או את הנשים במשפחה
ובאמצעותם להפליל את  הגברים .

כך ניסו לפעול כנגד בעלי. יום אחד לאחר שלא השיגו הודעה או כל דבר מפליל אחר נגד בעלי  החליטו לאמץ שיטה זו.

באחד הימים בתום ביקורי במעצר  התגנבה לאוזני שמועה ,שלפיה אנשי הבולשת עומדים  לבוא ולעצור את ילדיי.

רצתי לביתי העליתי את הילדים לעליית הגג ובקשתי מהם לשמור על שקט מרבי. ירדתי ונעלתי את הבית והמתנתי לבואם.

לא עבר זמן רב וצעקות השוטרים  מידפקות על דלת ביתי נשמעו   למרחק "אפתאחי אלבאב" (פתחי את הדלת) "היכן הילדים".

לא נעניתי לקריאתם .התחלתי לצרוח בהיסטריה, "מה אתם רוצים מאישה בודדה , הילדים שלי תינוקות ,ובעלי כבר בבית סוהר".

הצעקות והבכי ההיסטרי עשו את שלהן והם הניחו לי. לא יצאתי מהבית ולא הרשיתי לילדים לצאת.

כעבור 10 ימים שוחרר בעלי במפתיע. שבור ורצוץ ממהלך החקירות החליט לברוח בכל מחיר. הוא ידע ששחרורו זמני .

התארגנו לבריחה מידית. אמרנו לעובדים ,שאנו נוסעים לנופש בצפון, הותרנו את כל הבית על כל תכולתו ואת כל המשרדים על תכולתם .הזמנו מונית ונסענו לצפון.נהג המונית, שראה את בעלי שאל אותו : "אתה אסיר, מה אתה עושה פה"? בעלי השיב: "נכון, אבל השתחררתי אתמול ואני נוסע לנוח בצפון". התשובה הניחה את דעתו ולא הוסיף לחקור.

הגענו לצפון המדינה והצטרפנו לקבוצת בורחים, המבריחים העבירו אותנו למקום מבטחים ,ומשם חצינו את הגבול לטהראן ומשם לישראל. קודם הועברו הצעירים ואח"כ המבוגרים.

בני הצעיר שהגיע ראשון לישראל נשלח לקיבוץ שדה בוקר,  הוא לא הצליח להיקלט .רוב הזמן בכה  וביקש לשוב לחיק משפחתו. בעיראק לא נהוג היה ,שבן או בת  ישהו מחוץ לבית.מיד בהגיענו ארצה הוצאנו אותו מהקיבוץ והוא  שב להתגורר בחיק משפחתו. כיום הוא עורך דין מצליח.