שמי המקורי הוא דוד בן סלמן וגורג'יה נונו [נעסה ] נולדתי בבגדד ב1932 .גרתי בשכונת " שער אל ר'אזי " .אבי היה מהנדס בנין ,וכן גם שירת כקצין בצבא העיראקי בזמן שלטון הטורקים ,בזמן שלטונו של נאז'ם אל פאשה .עוד בהיותי בן 4 התייתמתי מאימי עליה השלום .

 בשנת  1948 עקב המצב בישראל סבל אבי מהתנכלויות במקום עבודתו עקב מוצאו היהודי וכתוצאה מכך הדרדר מצבנו הכלכלי .

יש לציין שהתנכלויות על בסיס דתי אילו התחילו עוד לפני 1948 .

 עקב המצב הכלכלי שהורע נאלצתי לעזוב את בית הספר ולצאת לשוק העבודה בהיותי בן 14 .

עבדתי בתור צורף בחנות של צורף יהודי בשם  גורג'י שמאש ,ב "חאן איל שמנדאר " .וכן עוד עבדתי במפעל לייצור קופסאות של יהודי בשם עזרא [שאיני זוכר את שם משפחתו ]שם למדתי את העבודה על בוריה ומהר מאוד ובגיל צעיר ביותר [גיל 16 ] הפכתי למנהל עבודה ומשכורתי הייתה טובה מאוד .

 הסיפור שהנני רואה לנכון להביא בפניכם הוא סיפור אשר קשור הן להיותי יהודי בן יהודים והן להחלטה לעלות ארצה ,שהושפעה מאוד על ידי ההתרחשות שקרתה שבוע לפני כן אותה אני מעלה בפניכם :

 האירוע התרחש בשנת 1951 אותה השנה שבה התרחשה העלייה המונית מבבל לישראל כמדומני בחודש החמישי לשנת 1951 .

אני באותה העת לא ששתי לעלות ארצה ולעזוב את עיראק מפני שאיכות החיים שבה חייתי הייתה טובה מאוד קריא עבודה טובה שכר טוב ומסלול התקדמות ניראה לעין .

ערב אחד ביום חמישי ,הלכנו אני ואחי נונו יצחק עליו השלום להצגת ערב בקולנוע "חמרה " ב"שער אל ראשיד " .סימנו לראות את הסרט והיינו בדרכנו ל"שער איל ראזי " .ופתאום אני שומע מאחרי צעקה שקוראת את שמי : "דאוד "!.סובבתי את ראשי לכיוון הקריאה וראיתי ארבעה אנשים רעולי פנים .ללא היסוס אמרתי לאחי :"תתרחק " ,כי מיד חשתי בסכנה כלשהי גם אם לא הייתה מוסברת לי .

 אחי התרחק למרחק של 25 מטרים ממני ובמקביל החלו כל ארבעת רעולי הפנים לכתר אותי .שאלתי "כן בבקשה ,מה אתם רוצים ? " ומיד חטפתי סטירה חזקה מאוד בפני שסחררה אותי .שאלתי : "למה ?" בתגובה קיבלתי מכה נוספת בעורף. באופן טבעי הסתובבתי למקור המכה אל כיונו של המכה -ומיד קיבלתי מכה  מהאדם השלישי שעכשיו גבי היה מופנה  איליו .כך גם עשה הרביעי ....

 אני הייתי נער צעיר ואמיץ ,רתחתי מזעם עקב התנהגותם .שאלתי אותם : " אתם לא מתביישים ?" תוך כדי זה שאני גוער בהם ,"אתם לא גברים כאשר מתנהגים ככה אל מול ילד " .הם החלו להגביר את עוצמת מכותיהם ותקיפתם אותי החלה נמרצת וחמורה . אחי נונו ,זכרונו לברכה ,החל ליידות אבנים לכיוונינו ,למרות ,שאבנים כבדות המשקל אילו סיכנו גם אותי .ואז אחד מהם הוציא סכין והצמיד לגבי תוך שהוא מאיים עלי : "תאמר לאחיך להפסיק ואם לא נהרוג אותך !" .מסתבר שאבנים אילו עשו את עבודתם שכן הם הפסיקו להכות אותי .

 הסכין פצעה את גבי ודם החל יורד מהפצע ...במקביל ללא מחשבה ,ובאופן פתאומי הוריד אחד התוקפים את רעלת הפנים שכיסתה את פניו ,הוציא את חפיסת הסיגריות שמם היו "טורקי " ותחב סיגריה לפיו והדליקה .כך חשף  האיש את פניו ,ואני נדהמתי לזהותו ! היה זה "פח'רי בן עלוואן " שאביו היה בעל בית קפה גדול מאוד ,שבקרב לקוחותיו נמנו הרבה מאוד יהודים .בית הקפה הזה היה ליד ה "פילקה " מקביל  לשכונת "עבאס אפנדי "

לאחר שהדליק פרחי את הסיגריה, וכן גם שראה כי הדם שירד מהפצע שבגבי כיסה את כל החולצה שלי ,אמר לי : " יאללה לך ! ,אני השבתי לו בהתרסה כי אינני מתכוון לוותר לו עניתי -"בסדר " ...

חזרתי לביתי אני ואחי ,ניקיתי את גופי מהדם והחלתי לחפש חולצה ואז אבי התעורר .ראה את החולצה שבה היה כתם  הדם הגדול ,ומיד שאל  בבהלה מה קרה ?אני ניסיתי לחמוק מן השאלות אך ללא הועיל ואז גיליתי לאבי את אשר קרה  ואמרתי :"הבן של עלואן בעל בית הקפה ...." 

בבוקר שלמחרת ,ביום שישי ,לקח אותי אבי ויחד צעדנו לכיוון בית הקפה של "עלואן " אביו של פרחי .כשהגענו  הבחנו שפרחי  עסוק בחלוקת מים ללקוחות בית הקפה .הצבעתי ואמרתי לאבי -זה הוא! הלך אבי מיד לאביו .עלוואן קיבל את אבי בברכה חמה מאוד ,שכן היו מכרים טובים ואבי היה לקוח בבית הקפה הזה .ענה לו אבי -בנסיבות לא טובות אני בא אילך .בעל בית הקפה נדהם לשמוע ומיד שאל ודרש את הסיבה .אבי סיפר לו את כל הסיפור . "לכו להוג'אר  וחכו לי " אמר עלואן .הלכנו וחיכינו .

לאחר שהגיע נדרשתי אני לספר את הסיפור וכך עשיתי .קרא האב מיד לבנו ,הגיע בנו ,ראה אותנו ומיד נבהל ואשמתו ניכרה על פניו .הרים האב את ידו וסתר לבנו על פניו .מיד שאלנו מהם יתר שלושת רעולי הפנים ? ופרחי התפתל וחשש להודות ,לחצנו עליו ולהפתעתנו גם האב וגם הבן הודו,ששלושת רעולי הפנים האחרים היו לא אחרים מאשר שוטרים ושפרחי שימש  כמודיע משטרתי .

 עלואן הציע לא להחמיר עם המצב ולשכוח ממנו ,שכן מצב היהודים שביר ומסוכן. וכדאי לנו לוותר שמא יבולע לנו .נכון לאותו היום ביקש האב סליחה עמוקה והורה לבנו לבקש את סליחתנו .אנו , הבנו את משמעות  הרמז על הסכנה האורבת לנו בשל  חשיפתנו למגע עם המשטרה ,השלמנו ברצון עם קבירת העניין והשתקתו .

 מתוך כך השתנתה דעתי מקצה אחד למשנהו. לעומת הרצון הקודם להישאר בעיראק וליהנות מאיכות החיים שזכיתי לה למשך זמן קצר לקצה קוטבי אחר של הכרה, שאין ליהודים יותר מקום בעיראק, גם אם היא המולדת שבה נולדנו וגדלנו ובה ביקשנו להישאר.הם החליטו להמאיס לנו את  החיים כדי שנברח. הבנתי שאני חייב  לעזוב את עיראק ולעלות לארץ .

ביום ראשון מיד לאחר מכן הגעתי "לבית כנסת מסעודה שם טוב "וידאתי ששמי מופיע ברשימת העולים .ביקשתי לעלות לארץ וביום שישי עליתי לארץ .

אבי עלה אחרי 6 חודשים .הוא השאיר מאחוריו ,בלב דואב  ,  את בית כנסת של סבתו של אבי .בית כנסת "סאלט נעסה " בבגד ,באזור "בן איסעיד " וכמובן את יתר הרכוש הפרטי של המשפחה.