דלאל דוד

אמי חפשה כמטורפת את בנה דוד , מתחנת משטרה אחת לשנייה.
השוטרים ידעו היכן הוא ומה עלה בגורלו ,אולם לכולם הייתה תשובה אחת, "איננו יודעים"
יחד עם אמי, נעה כרוח רפאים חברתה ויקטוריה(טויה) ידגר בחיפוש דומה אחר בנה ג'אלי.
27.1.69 ,מישהו אמר להן, שאולי יקיריהם  נמצאים בתחנת המשטרה הקרובה ל"כיכר תחריר", אני התגוררתי כ-7 דקות הליכה מהכיכר ה"מקוללת" הזו.

אמי וטויה ,נסעו כל הלילה מבצרה לבגדד והגיעו לתחנת המשטרה המסויימת הזו.
אמי עמדה בפתח וחששה לשאול, טוייה ,שהייתה יותר אמיצה, נגשה לשוטר ושאלה אם  הוא יכול לברר עבורה  היכן נמצאים ילדיהם.

הוא עבר על הרשימה ואמר :" הם אינם נמצאים ברשימה",  למרות הכחשותיו הבחינה טויה בתוך הרשימה ,בשמם של דוד, אחי, וג'אלי בנה  ועל יד שמם את המילה , "איעדאם" בערבית "הוצאה להורג".

היא סחבה את אמי במהירות , בטרם תבחין בכתוביות, ואמרה ,שעליהם לשוב מיד לביתם כדי להציל את יתר בני הבית, אמי נגררה אחריה ללא אומר, פניה קפואות ומפחדת לשאול לפשר מעשיה של חברתה, שמא הנורא מכול העובר במחשבתה אמת הוא.  הם החלו ללכת כמה דקות , היה זה 5 לפנות בוקר  27.1.69, כאשר לפתע נגלה לעיניהם  המחזה הנורא מכול.

דוד דלאל בנה  ודוד ג'אלי ידגר בנה של טויה  תלויים נוכחן.
 
האם יש בר אנוש, שיכול לתאר את מחזה הזוועה הזה. האם יש מלים ,שיכולות לתאר את חבורות הפושעים הללו חסרי הלב, שתפסו נערים צעירים, תמימים ומפוחדים, עינו אותם והוציא אותם להורג מבלי, שיכלו להגן על עצמם או לפחות לראות את הוריהם לפני מותם. והאנשים הללו מדברים בשם
"אללה" ובשם ה"צדק ".

והיכן העם העיראקי, היכן ה"אינטלקטואלים", האנשים ה"הומאנים" ,שרצו עם ילדיהם לצפות במחזה, לקרוא מקאמות נוכח התלויים, לרקוד ריקודי בטן, לעשות פיקניקים, לשיר ולצהול נוכח מעשים אלו. ¼ מיליון אנשים נעו מכול רחבי עיראק לצפות במחזה ה"משעשע".

הדמעות חונקות אותי, כשאני משחזרת את  הסיפור הכואב הזה, אשר שנים לא יכולתי להעלות על דל שפתיי ואם אני עושה זאת עתה, כ-30 שנה אחרי , זה רק בשל הצורך שלי להנציח  את זכרו  של אחי, שהיה הוא ואחרים, קורבן תמים ,של  פשעי השלטון העיראקי , בהנחייתה של מפלגת ה"בעת" וסאדאם חוסיין בראשם.
האם יש למישהו ספק, שליהודים בעיראק לא נותר מוצא אלא לברוח.
אמי לא התאוששה עד היום מאבלה ואבי מת מצער כעבור כמה שנים.
זהו בעצם שיאו המר של אחי דוד  יחזקאל דלאל וראשית הסוף של המשך קיומי בעיראק.

כיצד כל זה התחיל.
סיפור משפחתי מתחיל בבצרה. שם נולדו ונישאו הורי ושם נולדנו אנו: נעים, אחי הבכור ,אני-הנא,שתי אחיותיי ודוד בן הזקונים, שנקטף בדמי ימיו, השם יקום דמו.

במהלך הבריחה ההמונית ב-1951 ,הגיעו להורי מכתבים מבני משפחתם, שכבר הגיעו לא"י, על התנאים והסבל, שהם חווים במחנות האוהלים,שבהם שיכנו אותם. הם הציעו להורי לא לבוא עם ילדיהם במצב קשה זה ולסבול עד, שהמצב ישתפר. הורי בקשו להמתין פרק זמן קצר ואז לעזוב, אך בתום שנה נחסמה בפני הנותרים האפשרות לעזוב.כך נאלצנו להישאר בעיראק עוד 20 שנה.

בשנים הראשונות לאחר בריחת רוב היהודים ונטישת רכושם, לא סבלו היהודים מרדיפות או פגיעות נוספות, משתפס קאסם את השלטון, השתפר המצב עוד יותר. אחרי הירצחו שוב החל המצב להתערער.

משסיים אחי הבכור  נעים את לימודי התיכון הוא נשלח ללונדון להמשך לימודיו האוניברסיטאיים, כי האוניברסיטאות  הקשו מאוד על היהודים להתקבל ללמודים גבוהים.

 דוד, אחי הצעיר, בן הזקונים , נולד לאחר צפייה גדולה של אמי להולדת בן. הוא גדל על מגש של כסף, חביבם של אבי ואמי . אולם ,הוא מעולם לא ניצל את היחס המועדף שזכה לו. הוא היה נער ביישן ומופנם. טוב לב ועדין.כולנו אהבנו אותו אהבת נפש.

אני למדתי בבית ספר ערבי. בדר"כ היחסים היו טובים ,בעיקר עם הבנות לכיתה. למעט מורה אחת ,שהפגינה את שנאתה ליהודים בצורה גלויה. רוב המורים היו קורקטים. לכאורה לא הייתה אפלייה גלויה. אולם תמיד דאגו המורים, שלעולם לא נקדים בציונינו את התלמידות הערביות. אני הייתי תלמידה טובה מאוד. אם הייתי מקבלת 98 במתמטיקה והערבייה מקבלת 95 ,המורים היו משנים את הציון ונותנים את הציון הגבוה לתלמידה הערבייה ואסור היה לנו להתלונן על כך. דוגמא אחרת הזכורה לי הייתה בהקשר לטיולים השנתיים, אם הכיתה הייתה יוצאת לטיול לאזור הנפט, היו מונעים מאתנו לבוא עם יתר התלמידים,דברים אילו חידדו בנו את ההרגשה ,שהם רואים בנו נטע זר, גם אם באופן רשמי היחסים היו  שווים.
המקרה ,שהשאיר עלי את רישומו היה  בהיותי בשנה הראשונה באוניברסיטה,במגמה למדעי המדינה.
בסוף השנה קיבלנו שאלות במבחן, שאלה אחת התייחסה ליהודים:

"שאלה" האם לדעתך יש ליהודים זכויות על ארץ ישראל".

החלטתי להעז ולכתוב את דעתי האמיתית וכך כתבתי:

"ליהודים יש זכויות דתיות והיסטוריות על א"י, שם נוצר העם היהודי וכל ההוויה הדתית וההיסטורית שלו קשורה לארץ זו ,כל אחד יודע זאת. על אחת כמה וכמה אנשים דתיים,שכל הדתות המונותיאיסטאיות מקורן ביהדות ובעם ישראל. אלא,שאין פה שאלה של אם יש להם זכויות או לא? יש פה שאלה של כוח. מאחר והיהודים הם מיעוט, אז גם אם הזכויות שלהם על א"י ברורות לחלוטין. בהיותם מיעוט , מעיזים אחרים, שהם רבים יותר לערער על זכותם  ואחרים פוחדים לסתור את טענות המכחישים. אם היהודים  היו רוב, שאלה כזו ,לעולם לא הייתה נשאלת. האם יעלה על הדעת, שמשהו ישאל את האמריקאים אם יש להם זכויות על ארצם, הרי ידוע, שאמריקה הייתה שייכת לאינדיאנים. אולם, בגלל שהאמריקאים חזקים ורבים, אף אחד לא יעז לשאול שאלה שכזו!
הגשתי את השאלון עם התשובה למורה. היא הסתכלה על התשובה וקראה מיד למנהל לעיין בתשובה.
עזבתי מיד את המקום ולא שבתי לשם.
כאשר הייתי בארץ והייתי זקוקה לאישור על לימודי ,ביקשתי מבן משפחתי ,שעדיין היה בעיראק ועמד לבוא לישראל לגשת ולבקש אישור לימודים עבורי מהאוניברסיטה. ברגע ,שבן משפחתי הזכיר את שמי, נדלקו מיד "נורות אדומות" והתגובה הייתה" אתה מתכוון לציונית הזו, היא לא זכאית לשום אישור על לימודים".

כך חיינו בעיראק, גם בימים ,שלמראית עין חיינו טוב, תמיד חששנו והיינו צריכים לדקלם את מה שציפו מאיתנו לדקלם.

בתקופה זו  נישאתי לאלי זבדה, (ראזי חי) הוא עבד בחברה "אוטוקאר עיראקייה". הוא בא מדיאוונייה. ולכן עברתי להתגורר בבגדד. כ-7 דקות מ"כיכר תחריר" הארורה.
 
הקהילה  היהודית בבגדד הייתה יותר מבוססת וגדולה מהקהילה בבצרה. יתכן, שהשלטונות נטפלו דווקא ליהודים בבצרה, כי הקהילה הייתה פחות מבוססת  ויותר נאיבית.

 לא עבר זמן רב ומלחמת ששת הימים פרצה, מיד עם סיומה והתבוסה של מדינות ערב . הרוחות התלהטו והשלטון חיפש דרך כדי להצדיק את הכישלון. מי השעיר לעזאזל? התשובה רטורית! הלו הם  מעט היהודים שנותרו בבצרה.
כיצד להפנות את זעם ההמונים לעבר מעוט יהודי שקט וממושמע? ע"י הפצת שמועות ומאמרים באמצעי התקשורות לפיהם, יש מרגלים בעיראק ומי הם אם לא היהודים. הם גרמו למפלת הצבא העיראקי. אין קל מזה כדי להלהיט את הרוחות של הרחוב לפגוע ביהודים.
  התמונה היחידה מחיי בעיראק, שהצלחתי להבריח.

החל  מחול השדים סביב המיעוט היהודי בעיראק.

 תוך כמה ימים החל  גם המצוד סביב כל בתי היהודים. השוטרים הגיעו לבית הורי ושאלו היכן דוד. הוא היה אז חולה בשפעת, אמי אמרה שהוא שוכב חולה. הם לא ויתרו, אין לך מה לדאוג אמרו: הוא צריך להגיע אלינו לזמן קצר בלבד ומיד ישוב.

אחי ,ששמע ממיטת חוליו את השוטרים, ירד בתום לב ואמר לאמי שאין לה מה לדאוג, הוא מיד ישוב, ועדיף שלוקחים אותו ולא מטריחים את אבא. כל כך היה בטוח שישוב, הוא הלך בביטחון גמור, כי לא היה  לו כלל מה להסתיר.הוא לא ידע, שגזר דינו נקבע עוד בטרם ידעו מי הוא.

 המשפט שהתנהל אח"כ היה פארסה אחת גדולה. ביום הראשון נראו כל הנאשמים, הם נשאלו על מעשיהם וכולם הכחישו את החשדות נגדם. לאחר, שכולם הכחישו שונתה מתכונת השידורים, והדברים שודרו בערב לאחר עריכה.בבוקר היו עוברים סדרת עינויים כך שלקראת ערב הודו כולם  באשמתם.כך גם אחי דוד, אחרי שעבר סדרת עינויים ,שאף בן אנוש לא יכול להם, נכנע והודה.

הם נתלו כשהחבלים  נותרו על צווארם ומכוסים מכף רגל וראש כדי שלא יבחינו בסימני ההתעללות. הקברן בא בלילה, הוא בא אלינו ואמר: אמרו לי ,שאחד מכל משפחה יבוא, אבל אני מציע שאף אחד לא יבוא. המראה קשה למדי.
אחרי מצעד ההוצאות להורג, החלו יהודים להיעלם, אטרקצי נאסר, אחרי חודש הודיעו שברח, אך למעשה רצחו אותו בכלא.

נסים חכם מת מעינויים בכלא.

בכל מקום ראינו את הנשים בשחור.
כולנו נכנסנו להסגר, מעקבים  על כל צעד וצעד, הוציאו אותנו מבתי ספר, מהעבודה, ניתקו טלפונים. אי  אפשר היה לצאת לרחוב.

אמרתי לבעלי, שאת בני ,שהיה אז בן 4 אני לא אגדל בתופת הזו. אני בורחת. בעלי פחד מאוד, היה זה סיכון שכרוך בחיי כולנו. אבל הסבל של ההישארות היה בל יתואר.

הבריחה.

הבריחה הייתה כל כך מסוכנת  לכן ההמתנה הייתה ארוכה והשוחד היה גדול. היינו צריכים לקבל סימן כלשהו מהמבריח. ההמתנה ארכה ימים. עד שיום אחד הגיע הנס המיוחל. ילד נקש על ביתנו ואמר את הסיסמא המיוחלת. ארזתי דברים בודדים סגרנו את הדלת ויצאנו בעקבות הילד, לא ידענו לאן הוא מוביל אותנו. משפחה שלמה הולכת אחרי ילד בתוך סמטאות העיר. האם זו מלכודת? איננו יודעים. אחרי הליכה בין סמטאות העיר הגענו לבית ובו שהה המבריח יחד עם אשה זקנה ושתי בנות צעירות. נשמנו לרווחה.

כדי שלא יזהו אותי לבשתי עבייה (לבוש מיוחד של ערבייה),ונסענו לסולמנייה, בכל כמה  ק"מ עצרו שוטרים את מכוניתנו וביקשו תעודות מזהות מהנוסעים. נקל לשער את הפחד הנורא, שאפף אותנו בכל פעם שנעצרה המכונית לבקורת.
ירדנו בסוליאניה ושם חכינו למבריחים אחרים  שיבואו לקחת אותנו, כעבור שעות של המתנה הגיעו המבריחים, הם סיפרו ,שלא יכלו לגשת אלינו כי אנשי בולשת כול הזמן עקבו אחריהם. הם החביאו אותנו במערה ואח"כ עלינו על גיפ ,כשהוא מכוסה בברזנט. לפתע הגיעה מולנו מכונית משטרה ורצתה לבדוק מה יש מתחת לברזנט,  נהג הגיפ עשה עצמו מאט ,אך  כשמכונית המשטרה נעצרה, הוא הזניק את המכונית ונסע במהירות מטורפת.  
הוא הצליח לחמוק מהרכב המשטרתי, הוא הוריד אותנו בוואדי ומבלי לומר דבר עזב אותנו באמצע המדבר.
לא ידענו היכן אנו נמצאים, המבריח נעלם ולא הודיע לנו אם ישוב או לא. מה עלינו לעשות באמצע שום מקום, כשילד קטן אתי ואשה זקנה שאינה מסוגלת לזוז.

המתנו שעות בתוך הוואדי. ממתינים לנס, לפתע הגיח המבריח ובקש מאתנו לעלות על פרדות. אחת הילדות נפלה ושברה את אפה ,למרות זאת המשכנו לנוע.הגענו לנחל, המבריח הראשי עצר אותנו לפתע, כוון חרב לראשנו ואמר "את כל תכשיטי הזהב מיד אלי ולא- אני מסגיר אתכם".

נאלצנו לפשוט מעלינו את המעט שבידנו ולמסור לו. הוא העביר אותנו. הסתבר שהוא ידע, שרק כמה מטרים מפרידים בין עיראק והחופש. והוא ניצל זאת.אולם הכול נראה לנו חסר ערך ובלבד לצאת מעיראק. התעלפתי כשהגעתי לאדמת פרס. די היה באמירה של מישהו, שהם יחזירו אותי לעיראק אם לא אתעורר כדי לגייס את שארית כוחותיי ולקום.

 סוף סוף טעמתי את טעמו של החופש. הגעתי לישראל בשנת 1971.

שנתיים חיינו בפחד ובפרנויה, כל הזמן היינו מפנים את הראש, שמא מישהו עוקב אחרינו. הורי הגיעו שנה אחרי, הם גם הותירו את כל רכושם ובאו חסרי כול.

הבית שגרו בו הורי, היה בית בן 2 קומות, הקומה העליונה הייתה רק של הורי. היה מרוהט ומלא מכול טוב. הכול ננטש ונלקח ע"י ממשלת עיראק.

כשאני רואה לעיתים את מעשי חלק מהישראלים כלפי מדינתם, אני מרגישה מצוקה נוראית, הם גדלו כאן וחושבים שמדינת ישראל מובנת מאליה, לכן הם אינם פוחדים להכפיש אותה ולפגוע בה בכל הזדמנות, כאילו עמי העולם יעריכו את "מעשיהם "הם אינם חוו את טעם הגלות. הם אינם יורדים לעומק חשיבותה של מדינה קטנה זו לגבי כל יהודי. המדינה הזו היא הביטחון היחידי להמשך קיומינו בארץ ובעולם. כל יהודי בכל ארץ ובעולם צריך לשנן זאת לעצמו. אם המדינה הזו לא תהיה מדינה יהודית לעם היהודי, תמיד יקום  רשע אחר, שירצה להשמיד אותנו. פעם היה זה היטלר , אני חוויתי זאת בדמות סאדאם חוסיין.