בנימין גוזפין

 כשהייתי בת 8 ישבתי יום אחד עם בן דודי באחד הבוסתנים שהיו לנו ושאלתי אותו: "למה אנו היהודים צריכים לסבול?למה אין לנו ארץ כמו לכל העמים?השיב לי דודי: "הרב  בבית הכנסת  אמר לי שבתנ"ך  כתוב שא"י היא המולדת של היהודים והאל יחזיר אותנו ,בבוא העת ,על כנפי נשרים אל מולדתנו. המשכתי והקשתי: איך נעלה על כנפיים של נשר ולא ניפול?השיב לי:" זה יהיה נס שאלוהים יעשה לעמו". עם ההבטחה הזו גדלתי. קרוב לוודאי שהייתי שוכחת אותה, אלמלא  השלטונות ושכניי הערבים הבהירו לי במעשיהם ובדיבוריהם ,שאף על פי שאני אזרחית עיראקית ומשפחתנו חייה שם אלפי שנים אינני שייכת למקום .

נולדתי בבצרה,ברח' אלפרסדק בשכונת סיף. סבי היה איש עשיר מאוד. בתים רבים ועשרות דונמים של פרדסים עם מטעי תמרים. בעונת ההבשלה, עשרות עובדים עבדו בשדותיו. הוא היה האיש  הראשון ,שהביא מכונות קרח לבצרה. כל בני המשפחה גרו בקרבת מקום. כילדים נהגנו לעבור מבית לבית דרך הגגות. סבי נפטר והרכוש חולק בין ילדיו הרבים. אמי נישאה ,אולם איתרע מזלה ואבי נפטר זמן קצר אחרי שנישאה, כשהייתה עדיין בחודשי הריונה הראשונים . מאז לא נישאה שנית ואני נותרתי בתה היחידה. היא נאלצה לרכוש מקצוע ולעבוד כתופרת כדי לפרנס אותי.היא תפרה לכל בני המקום ,ערבים  ויהודים כאחד, וקשרה קשרי שכנות טובים עם הנשים הערביות.

ה"פרהוד"(כינוי לטבח ביהודי בגדאד) תפס אותי כשהייתי עדיין ילדה צעירה. שמעתי יום קודם את השוטרים קוראים"כל 20 יהודים בחג'ר אלמסלמין". זה היה אות מבשר רעות. משפחתי שיחדה את השכנים, על מנת שישמרו עלינו במקרה ומישהו ינסה להתנכל לנו. ההכנה המוקדמת הצילה אותנו ממוות. השכנים אכן שמרו עלינו.

אמנם ניצלנו ממוות ,אולם ,הפורעים הצליחו לשדוד את כל החנויות של היהודים. בבצרה היה שוק גדול מאוד. 90% מהחנויות היו של יהודים. באותם ימי "פרהוד" נבזזו כל החנויות. כל בעלי החנויות היו צריכים להתחיל מחדש. כמובן שהשלטונות לא מצאו לנכון לפצות אותנו על הביזה והפורעים לא נענשו.

הפוגרום השאיר עלי רושם קשה. התחלתי לחפש פתרון למצבי.מיום ליום ,עם כל הערה נוספת של השכנים הערבים, התחלתי להבין שהמשך קיומי  בעיראק בין הערבים הוא בלתי אפשרי. מתחת  למסווה של ידידות הם שנאו אותנו. לדוגמא: כששכנותי הערביות חשבו ,שהגרמנים עומדים  כבר להגיע לעיראק

אמרה לי אחת מהן: "אני אתן לגרמנים זר גדול כדי שישמידו אתכם"
השכנה השנייה עשתה לי תנועה, שעוד מעט ישחטו אותנו.

מלחמת השחרור של ישראל, הגבירה את  המצוד  אחרי  היהודים בעיראק . חיינו בפחד תמידי ,שמא מישהו יקיש על  דלת ביתנו. כל יום שמענו ,שמשפחה אחרת נפלה קרבן  בידי המשטרה החשאית העיראקית.

יום אחד לקחו את דודי ועוד 5 אנשים בעלי משרות בכירות . דנו אותם באופן שרירותי לשלוש שנות מאסר. אחד האסירים העז לשאול את השופט מדוע הוא  דן אותם למאסר על לא עוול בכפם? האם מפני שאתם מעוניינים במשרות שלנו?אז קחו אות משרותינו  והניחו לנו .תעוזתו של הנאשם גרמה לכך שהשופט  פסק לו עוד שנתיים מאסר.

כמה ימים לאחר מכן  אסרו  גם את שלושת בני דודי ממשפחת רחמים ופסקו להם עשר שנות מאסר.

במידה והמשטרה רצתה לאסור אחד מבני המשפחה והוא לא נמצא בביתו הם נהגו לאסור את הנשים והילדים. כדי שישמשו בני ערובה עד שייתפס.

בסוף שנת 1948 אחרי ,ששפיק עדס  ,אחד מחשובי היהודים בעיראק נתלה. קיבלתי מכתב מבת דודתי שהייתה בארץ. המכתב הזה הווה עילה למאסרי.

ביום שבת בבקר הופיע שוטר בביתי והורה לי: "עליך לבוא אתי לתחנת המשטרה".

האשמה הייתה " קיבלת מכתב מישראל " לבשתי  גלביה והגעתי למשטרה. הכניסו אותי לחדר וסגרו את הדלת, נותרתי ללא אוכל וללא מקום להתפנות. ביחד אתי אסרו את דודי וידיד משפחה, ששהה באותה עת בביתנו.

בסוף היום הובאתי בפני שופט והוא קרא את כתב האישום "קיבלת מכתב מפלסטין" והוא ביקש לדעת מיהי אמה של אותה בחורה גו'לית שבתאי, שכתבה את המכתב.

הסברתי לו שאין לי קשר לעניין ,גולייט שבתאי ברחה מסיבות אישיות, הקשורות לסכסוך עם בעלה והיא נסעה בכלל  למצרים ,יתכן שאח"כ עברה  לפלסטין.

 דברי ההסבר שלי לא הועילו. ההחלטה להשליך אותי לכלא הייתה ידועה מראש.הכניסו אותי לתא בבית הסוהר .בו זמנית איתרו את אימה המבוגרת של גולית והשליכו גם אותה לכלא. בבית הסוהר  לא היו מזרונים ולא אוכל ראוי, במקרה פגשתי שם אסירה יהודיה אחרת בשם סוזט גבאי, שנאותה  ברצון להשכיב אותי לידה ולתת לי  ממעט האוכל שהיה ברשותה.

כעבור שבוע ימים בבית הסוהר, לאחר שמשפחתי שיחדה את השוטרים  שוחררתי.

1950 ברגע שניתנה הרשות החוקית ליהודים לעזוב את עיראק, עזבנו הכול וברחנו. אני מאושרת שברחתי מהתופת הזו והגעתי למולדת שלי.