בצלאל חנה (פישל)

גזלו מאיתנו את ילדותינו

עם המשפט הזה סיימה חנה בצלאל את הראיון איתה, כשהיא מבקשת לעצור קמעא את השיחה ולהירגע. היא הייתה נרגשת כאשר סיימה לספר את קורותיה וקורות משפחתה בעיראק. "היום כשאני מסתכלת על הילדים והנערים בישראל אני מרגישה, שילדותי נגזלה ממני ונאלצתי להתמודד עם דברים ,שילדים בגילי לא אמורים להתמודד. מצבם הקשה של היהודים בעיראק בתום מלחמת העולם השנייה  ובעיקר מאז הכרזת החלוקה של א"י , הוביל אותי לחפש מוצא למצוקות, כילדה וכנערה שאלתי את עצמי שוב ושוב  מדוע זה קורה לנו? מדוע אנו נרדפים ללא עוול בכפנו?
מדוע הפכנו שק החבטות של השלטונות".

גרנו בבצרה, חיינו ברמת חיים גבוהה, אבי נבחר למוכתר היהודי בבצרה. תפקיד זה היה תפקיד מאוד אחראי ורגיש באותם ימי פורענות ,שנחתו על היהודים. המוכתר היה האיש שאחראי על כל עניני הקהילה היהודית מחד ומשמש קשר בין הקהילה לבין השלטונות העיראקים. החוק קבע, שכל דרישה מהיהודים ככלל וכפרטים  תעשה באמצעות ובנוכחות מוכתר היהודים. כך מצא עצמו אבי בין הפטיש והסדן. הוא היה צריך להיות נאמן לצרכי היהודים ולפתור את מצוקותיהם ,שלא תמיד תאמו את צורכי השלטון ומצד שני היה צריך להוכיח את נאמנותו לשלטון. במסגרת תפקידו זה  עזר ליהודים רבים בעת צרה. חילק כספים בסתר לאנשים, שנקלעו למצוקה כלכלית ואף לנערות צעירות שהיו צריכות להינשא.

בעקבות "ציד  המכשפות" שהתנהל נגד היהודים, החלו רבים לברוח מעיראק. ממשלת עיראק ניסתה למנוע את גל הבריחות וערכה מצוד אחר הבורחים.
אבי, תוך סיכון עצמי בלתי רגיל הושיט עזרה לרבים מהבורחים שנתפסו. שיכן אותם בביתנו ,הגיש להם עזרה כלכלית ונפשית עד העברתם למקום מבטחים. הדבר היה כרוך בהשתדלות אצל השלטונות ובמתן שוחד רב בזמן ובמקום המתאים.

דוגמא נוספת לאופן, שאבי עזר ליהודים הבורחים הייתה כאשר הוא הוזמן ע"י הבולשת העיראקית לאתר ברכבות  המגיעות לבצרה, את היהודים הזרים.
אבי עשה כל שביכולתו על מנת למנוע את זיהויים של היהודים הזרים.
המשטרה החשאית לא פסחה על אף יהודי בעל מעמד או עשיר בקהילה. כך ב-1948 כאשר נתפס  שפיק עדס ,אחד מגדולי עשירי בצרה,  שהיה ידידם האישי של רבים מבכירי השלטון בעיראק והוצא להורג בתלייה ללא משפט הולם, ללא עדים וללא הגנה, נתפס  גם אבי והושלך לכלא.
האשמה: "בהיותך מוכתר היהודים , ידעת מה היו מעשיו של הנידון שפיק עדס ולכן אתה שותף ל"פשעיו"
אבי הושלך לכלא.ומי יודע מה היה עולה בגורלו, אלמלא שילמו בני משפחתי שוחד רב על מנת לשחררו. אולם לא רק הכסף הניא אותם לשחררו ,אלא ,גם  העובדה שלא נמצא מוכתר אחר שיעזור להם במגעיהם עם הקהילה היהודית. כך שוחרר אבי וחזר להיות מוכתר העיר ולשמש מתווך בין הקהילה לבין השלטונות.הוא לא הצליח לעזוב את עיראק  גם בתקופת היציאה הלגאלית  בשנת 1950-51 . אלא הוחזק כבן ערובה עד, שאחרוני היהודים יעזבו את עיראק.

באשר אלי  נאלצתי לברוח לפני משפחתי וללא ידיעת אבי,אמי ציידה אותי במעט כסף . כשאיני יודעת מה מצפה לי בדרך ולאן אני עתידה ללכת וכיצד אסתדר בלי בני משפחתי.
הבריחה הייתה קשה מאוד,

 נהג המונית העמיס 23 איש ביחד, שכבנו אחד  על השני. הוא נסע במהירות מופרזת. הגענו לחניית ביניים קצרה באחד הבתים. ואח"כ התחלנו בחציית הנהר באזור שאט אל ערב לכוון פרס.כלבי הסביבה החלו לנבוח ולכן הורידו אותנו ונאלצנו לחצות את הנהר הרדוד ברגליים. התכסינו בבוץ, היה לנו קשה להזיז את רגלינו. כך המשכנו כל הלילה. לאחר מסע מפרך הגענו תשושים לעברו השני של שאט אל ערב. נשמנו לרווחה, ידענו שקיבלנו את חיינו בחזרה. אם שוטרי הגבול היו  מבחינים בנו  בודאי היו  יורים עלינו ומשליכים את גופותינו לנהר. לילות שלמים לא הצלחתי להירדם, נדרשו עוד ימים קשים נוספים עד שהגעתי לישראל.

 כפי שציינתי כאשר  ממשלת עיראק אפשרה ליהודים לעזוב באופן חוקי , אבי לא הורשה לעזוב, אלא ,רק בני משפחתו.אמי סירבה להותירו לבד  ולכן ביקשה מאחי , שהיה נשוי ואב לילדים להישאר איתו. כך נקרעה משפחתנו. אחי ואבי נשארו  בבצרה ואילו הנשים והילדים עזבו את עיראק.
רק בשנת 1957 הצליח אבי להימלט יחד עם משפחת נוח לאחר, ששוב נאלצו לשלם שוחד רב למבריחים.

אחי ברח כמה שנים , לאחר שהתגנבה לאוזנו ידיעה שהבולשת עוקבת אחריו.