בכור סוזי (טוואנה)

שרה טווינה

אני ואחי ברחנו יחד עם 50 נערים ונערות מעיראק.
נולדתי  בבגדד  בשנת 1932 למשפחת טוואנה,משמאל תמונת אמי לפני עלותה ארצה.
תחילה גרנו באזור שבו התגוררו ערבים נוצרים.  אח"כ עברנו לרובע יהודי יוקרתי וחדש שנקרא- "קראדה".

אבי היה סוחר בדים ,הייתה לו חנות בשוק שברובע. תחילה עבד עם שותפים ,אבל במרוצת הזמן כאשר בנו(אחי) סיים את לימודיו בהנהלת חשבונות, אבי הפך אותו לשותפו העיקרי. רמת החיים שלנו הייתה טובה.

למדתי בבית ספר יהודי בשם "מנשי סלאח".  בתקופה זו, בהיותי עדיין בת 9 חוויתי לראשונה את הפחד הנורא להיות יהודיה בארץ ערבית. בערב חג השבועות בשנת 1941 כשכל היהודים בעיר התכוננו לקראת חגם פרץ פוגרום נורא ביהודי בגדאד .התמזל מזלי ואת המאורעות לא חוותי אישית. אז עדיין  התגוררנו בשכונה שרוב תושביה היו נוצרים. כשהחל ה"פרהוד" וההמונים חיפשו יהודים בכל בית הם הגיעו גם לרחוב שלנו. אבל שכנינו הערבים הנוצרים הגנו עלינו בגופם. הם תלו שלט על דלת ביתנו ועליו כתבו אסור להתקרב לבית כי גרים פה ערבים נוצרים.בזכותם ניצלו בני משפחתי, אך חווית הפחד נחרתה עמוק בזיכרוני . בפרט משום שנודע לי אחרי הפוגרום ,ששני קרובי משפחתי לא ניצלו מההרס והביזה. השמועות והמראות של הרוגים לאחר הטבח היו נוראים  ,והשאירו רושם מזעזע על בני הקהילה ובמיוחד עלינו- הצעירים.

רבים מהצעירים לא יכלו לשאת את חוסר האונים של הוריהם נוכח  ההרג והביזה בזמן הפוגרום ובקשו דרך להציל עצמם או לשנות את המצב. אני הייתי בין אילו שביקשו לברוח מעיראק. סירבתי להמשיך את לימודי . שמועות הגיעו לאוזניי על  התארגנויות של קבוצות צעירים, שלומדים עברית ומתכוונים לברוח לישראל. מהר מאוד מצאתי את עצמי חוברת לקבוצות אלו.

גם השיפור במצב היהודים לאחר הפוגרום לא צמצם את הכעס שצברתי נוכח מראות ה"טבח". הסתובבתי עם חשש מתמיד מפני פוגרום נוסף. לא נתתי יותר אמון במשטרה או במוסדות השלטון שיגנו עלי. חשתי השפלה נוכח חוסר האונים של המבוגרים, וידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שמשהו ינסה לפגוע בי או בבני משפחתי ואני לא אדע להגן עלי עצמי.

הייתי מוכנה לקחת על עצמי כול סיכון אפשרי כדי להצטרף לתנועה הציונית, שהחלה להתגבש לאחר הפוגרום. הורי העלימו עין מהתנהגותי החריגה ומדעותיי הנחרצות, הם קוו שזו פנטזיה זמנית של גיל ההתבגרות שתחלוף עם הזמן. באחד הימים נודע להם שאחי מחזיק אקדח בבית. הם נבהלו מאוד וביקשו להחזיר את האקדח. הם שאלו אותו לפשר העניין והסבירו לו את הסיכון שבדבר. אולם הוא אמר להם, שהוא איתן בדעתו להמשיך להחזיק באקדח עם כל הסיכון הכרוך בדבר ובלבד שלעולם לא יוכלו ערבים לפגוע בו מבלי שיגן על עצמו. הוא איים להתאבד אם ההורים לא יאפשרו לו לברוח או להמשיך להחזיק באקדח. הורי נבהלו ,חששו מפני תגובתו הקיצונית ונכנעו לרצונו.

הבריחה.

יום אחד הודיעו לי מ"התנועה" כי נוצרה אפשרות בריחה ועלי להכין עצמי לקריאה מידית . את הידיעה קיבלתי יחד עם 50 צעירים יהודים, מארגני הבריחה הזהירו אותנו בדבר הסיכון הרב הכרוך בבריחה. הם תיארו בפנינו את העינויים והמאסרים שיהיו מנת חלקנו במידה וניתפס. הם אף הרחיקו לכת בתיאוריהם ואמרו שעלולים להוציאנו להורג. אך כל דברי האזהרה החמורים לא הרתיעו אף אחד מאתנו מלהגשים את רצונו לברוח מעיראק.

כל הצעירים התכנסו בביתי. השכנים, שהרגישו בתכונה מוזרה שאלו את אמי לפשר הדבר. צריך להבין שבאותה עת, כל שכן ערבי היה בבחינת מרגל והיה מדווח למשטרה על כל תכונה יוצאת דופן .אמי הרגיעה את השכנים שמדובר במסיבת יום הולדתי. דברי אמי שכנעו את השכנים והם הניחו לנו. בתוך זמן קצר הזמנו מוניות וכל 5 נערים נסעו במונית ליעד מסוים.כעבור זמן מה הגיעה כל הקבוצה ליעד שנקבע לנו מראש בקרחת יער. היה חשוך מסביב. נאסר עלינו לדבר. שמרנו על שקט מופתי והמתנו. לפתע נשמע רעש מנועי מטוס הנוחת בקרבת מקום. תוך דקות ספורות  "נזרקנו" לבטן המטוס והמראנו . ישבנו צפופים אחד לשני, מכונסים בעצמנו  ושומרים על שתיקה. חששנו שהמטוס יתגלה או ייורט .לבסוף אחרי שעות של טיסה שנדמו כאילו לא יסתיימו לעולם הגענו ליעדנו. אולם שאת הייסורים לא הסתיימה. הבריטים אסרו את כניסתנו לארץ ישראל והיה צורך להבריח אותנו פנימה בדרך אחרת. "העמיסו" אותנו  למשאית שהעבירה סחורה ,כיסו אותנו בברזנט וכך הכניסו אותנו לארץ ישראל. המשאית פרקה את "המטען האנושי" במספר קיבוצים ברחבי הארץ. אחי נשלח לקיבוץ "דגניה "ואותי העבירו לקיבוץ "גבעת השלושה". מיד לאחר שהגענו התחלנו לעבוד. עבדתי באריזת תפוזים. כול עבודה קשה הייתה בעיני עדיפה על הישארות בעיראק.

במרוצת הזמן עזבתי את הקיבוץ ועברתי להתגורר עם דודי בת"א. הורי הגיעו בבריחה הגדולה של כל יהודי עיראק ב-1950.
הם השאירו את כול רכושם בעיראק: בית המגורים, החנות על כל  תכולתה. כל כספי חסכונותיהם בבנק. הכול נלקח  ע"י ממשלת עיראק, או אנשים פרטיים.