בלאס פריאל (מוצפי)

עדויות מעירק

ברחתי מעיראק לישראל ב-1970 ,בעקבות מדיניות הרדיפות והגירוש של מפלגת ה"בעת" בניצוחו של סדאם חוסיין .בהיותי מעורה היטב בחברה היהודית הקטנה והמסוגרת שנותרה בעיראק, אחרי היציאה ההמונית והחפוזה של רוב היהודים בשנות ה50. הייתי עדת ראייה למסכת ההתעללויות ושלילת זכויות אזרח בסיסיות של הקהילה היהודית הקטנה, שגרמה לכל היהודים לברוח ולהותיר הכול מאחוריהם.זה היה שיאו של תהליך ,שהחל ב-1963, לאחר הירצחו של הנשיא קאסם והגיע לשיאו אחרי מלחמת "ששת הימים".מ-1951 ועד 1963 , הצלחנו אנחנו ומרבית היהודים לנהל אורח חיים סביר ואף חיינו ברווחה כלכלית, למרות שהיינו מסוגרים בתוך עצמנו, נוכח הרוב הערבי שסבב אותנו, וכן נוכח המצב ה"שביר" של יחסי ישראל עיראק, כשאנחנו שמשנו תמיד בני ערובה לכל הרעה כלשהי במערכת היחסים ה"עכורה" במילא בין ישראל ועיראק.אי אפשר לאמוד את השבר הגדול של היהודים בעיראק מבלי להבין קודם כול מהיכן זה התחיל, מה היה מצבם של היהודים בטרם התחיל התהליך ההדרגתי של נישולם והרס מעמדם החברתי הכלכלי והפוליטי ע"י שלטונות עיראק, שאליה נרתמו כל המערכות המעצבות את דעת הקהלבעיראק. כל אחת וסיבותיה היא, אולם כולם חברו יחד לנהל מסע אנטי יהודי,שהביא בסופו של דבר לחיסולה של קהילה בת אלפי שנים, שתרמה רבות לפתוחה ולרווחתה של עיראק.משפחתי ומשפחת בעלי היו שייכים לאותה קבוצה רחבה של יהודים, שהוו את חוד

יושב מצד ימין חותני ציון בלאס- חברי ההנהלה במשרד מבקר המדינה בעיראק בשנת 1935

החנית בפתוח כלכלתה ובארגונה של עיראק מראשית המאה ה-20.יהודים שולבו במנגנון הממשלתי בכל תחומי החיים של עיראק, היו מנהלי חברות, בנקים ועסקים שונים. הם ייצרו עשרות מקומות עבודה להם ולסביבתם.במרכז התמונה ,המבקר האנגלי, שנאלץ לעזוב את תפקידו לאחר ,שעיראק קיבלה את עצמאותה. מעביר את התפקיד ליהודי עיראקי. האנגלים ראו ביהודים את האנשים המוכשרים ביותר , באותה עת

חמי וחמותי סעדה וציוו בלאס ,בגדד -1918

,המסוגלים לנהל את משרדי המבקר ולכן, כל הבכירים הם יהודים.זו רק דוגמא אחת מיני רבים, שביטאה את רמת השתלבותם של היהודים בכל תחומי החיים בעיראק. המלך פייצל הראשון אף הוא הכיר והוקיר את כישוריהם וכישרונותיהם ותמך במינויים אילו לרווחתה של עיראק. היהודים לא הכזיבו והשיגו הישגים מרשימים לרווחת עיראק.קהילת יהודי עיראק הוא סיפור של תרומה גדולה למדינתם עיראק .היהודים הרגישו בשר מבשרה של עיראק. הם התערו בתרבותה למרות שלא שכחו את תרבותם היהודית.ה"ציונות במובן המודרני" לא קנתה לה תומכים ,למעט בודדים, כל זמן שמערכות היחסים בין היהודים והערבים היו טובים וכך היו בדר"כ עד שנות ה-40. בתמונה הורי ואני.משנות ה-40 ועד יציאתה החפוזה של מרבית הקהילה בראשית שנות ה-50, מצבם של היהודים הלך ורע. הורי, מסיבות השמורות עמם, לא עזבו את עיראק, בגל היציאה ההמונית. אני בעצם תוצר של אותה קהילה קטנה שנותרה בעיראק לאחר שנות ה-50. הורי גרו בסעדון, זה היה ביתו של סבי ע"י (קאסר אל אבייד) ה"ארמון הלבן" אזור מאוד יוקרתי בבגדאד. השכונה הייתה מעורבת,אולם אחוז היהודים שגרו שם היה רב. במסגרת המעבר החופשי בארצות תחת המנדט הבריטי, נסע אבי בשנות ה-30 לפלסטין ועבד בעיתון "גרוזלים פוסט" Gerusalem post " " הוא נשאר שם עד שנת 1943 . אמי הגיעה לפלסטין עם הוריה. הם קנו אדמות רבות בירושלים. לאחר שאביה נפטר ובהיותה עדיין בת 15 נישאה לאבי. שניהם שבו לעיראק. אולם אז מנעו מאבי לחדש את אזרחותו העיראקית.ועל כן נותר עם אזרחות בריטית. רק בשנות ה-60 השיבו לו את אזרחותו העיראקית . בשובם לעיראק הם חזרו להתגורר בביתם בסעדון.אבי עסק בתחומים רבים ומגוונים. היו אילו שנים, שלאחר בריחת מרבית הקהילה היהודית ,כשהשלטון היה סובלני באופן יחסי כלפי המיעוט היהודי שנשאר. הוא עסק ביבוא סוכר ותה ובייצוא כותנה. הוא היה בעל צי של מעבורות להעברת הסחורות וכן שטחי אחסון של מרכולותיו. בנוסף הייתה לו חברת הפצה. חיינו ברמת חיים מאוד גבוהה. בין השנים 1950-60 , היו ברשות אבי שתי מכוניות פרטיות עם נהגים צמודים. אחת מהן מכונית מרקורי convertable . היו רק 2 מכוניות כאלה ברחבי עיראק. אחת מהן הייתה של אבי. הנהגים הצמודים היו ערבים שיעים. הם כל כך אהבו אותנו,שאחד מהם בקש לבוא אתנו לישראל במידה וניסע ובלבד להישאר עמנו.  ביתנו השני ב"מסבח".למרות היחס ה"סובלני" לא הרשו ליהודים לרכוש נכסי דלא ניידי חדשים כמו כל אזרח עיראקי אחר. זה היה מסוג האפליות השגרתיות כלפי המיעוט היהודי. ועל כן כאשר בקשנו לעבור לאזור אחר, נאלצנו לשכור בית .הבית היה שייך לאפיפה סקנדר. הבית היה על שטח של

2 דונם ,מסביבו דשאים ועצי תמרים.נשלחתי ללמוד במדרסת "עדל". זה היה ביה"ס יסודי פרטי לבני המעמד הגבוה בעיראק.הוא היה פתוח גם

פריאל וסמי בלאס עם הרב ששון כדורי והרב פאנירי באירוסין. בגדרד 1965

ליהודים.את חטיבת הביניים ובית הספר התיכון סיימתי בבית הספר היהודי "פראק עיני". הורי קשרו קשרים הדוקים עם האליטה העיראקית המוסלמית. זו הסיבה שבתחילה נשלחתי לביה"ס פרטי מוסלמי. בסיום בית הספר התיכון נשלחתי לשוויץ לביה"ס לבנות כדי ללמוד שפות ותרבות. בתום לימודי בשנת 1963 שבתי לעיראק והתקבלתי לאוניברסיטה "Al-Hikam " למגמת כלכלה ומנהל עסקים. האוניברסיטה הייתה פרטית בבעלות אמריקאית נוצרית. בשנת 1965 תוך כדי לימודי באוניברסיטה ,נישאתי לסמי בלאס.ותוך זמן קצר הריתי וילדתי.בספר המחזור של ביה"ס, הם ציינו את העובדה הזו, שאני התלמידה היחידה, שגם נישאתי וילדתי תוך כדי לימודי. כשנישאתי עברתי להתגורר עם בעלי באזור אלהינדיה. עד שנת 1967, התנהלו החיים החברתיים של היהודים כסדרם.היו הרבה מפגשים חברתיים,מסיבות. היינו מנויים בקלאב "מנצור" שבו היו בריכות שחייה, מגרשי טניס וכל האביזרים הספורטיביים. "הקלאב" היה מעורב לנשים וגברים. בביה"ס היהודי למדו שחייה כבר מגיל 5. בנים ובנות שחו בחידקל. בעלי היה סוכן של מכוניות יפניות "סוני", "סניו" ו"פאנאסוניק". בשנים הללו החלו השלטונות להצר את צעדי היהודים ,באופן יותר גלוי ובתחומים רבים יותר. בין היתר אסרו מתן רישיונות ליהודים לבעלות על עסק כלשהו. לכן מ-1964 כבר לא יכולנו לנהל ,לא עסק ולא חשבון בנק, על שמנו. גם בעלי וגם אבי נאלצו לרשום את עסקיהם ע"ש חברים ערבים. הרישום היה פיקטיבי, כי העסק כולו מומן והופעל על ידנו. אבי לדוגמא: רשם את העסק כולו על שמו של השותף העיראקי, שהיד יוסף.לימים כשרצינו לממש את רכושינו, לא יכולנו לעשות זאת, בין היתר כי הנכס לא היה רשום על שמנו והשותף נמלט. התמונה של השותף העיראקי נמצאת ברשותי. התפנית מ-1963 לאחר הירצחו של הנשיא קאסם, שניהל מדיניות סובלנית יחסית כלפינו, ועלייתה של מפלגת ה"בעת" חל שינוי לרעה במצב היהודים במדינה.סדאם חוסיין, כמזכיר המפלגה וכאיש החזק ב"בעת", ניהל את מסע הרדיפות נגד המיעוט היהודי בעיראק,שהגיע לשיאו לאחר מלחמת ששת הימים.המיעוט היהודי, שמנה לא יותר מ-3000 יהודים ,שילם את מחיר ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים. השלטון חיפש אפיק כדי לנקז את זעם ההמונים על מחדלי הצבא והשלטון עקב ה"תבוסה" של הערבים, ומצא את ה"שעיר לעזאזל" בדמות אותם כמה אלפי יהודים שנשארו בעיראק. הם החלו להפיץ שמועות כאילו הסיבה לכישלון נובעת מהימצאותם של"בוגדים" בתוך עיראק. מאחר וכל שופרות התעמולה היו תחת פקוח ממשלתי, ובנוסף לשנאה המסורתית של הערבים ליהודים, התנהל "ציד מכשפות" כולל נגדנו.נרדפנו בכל תחום ותחום בחיינו. לא הייתה משפחה יהודית, שלא נפלה קורבן לרדיפות. הורחקנו ממקומות העבודה, ממקומות חברתיים, מבתי הספר ומהאוניברסיטאות, היינו במעקב בלתי פוסק, אנשים הושלכו לכלא ללא סיבה, נחקרו , עונו, נקנסו, נעלמו והוצאו להורג.הראשונים במשפחתנו , שהושלכו לכלא היו אבי ודודי.הם נכלאו למשך שנה ו-3 חודשים.הם שהו שם מבלי ,שהוגש נגדם כתב אישום, לא נערך כלל משפט.שילמנו שוחד רב והפעלנו

אני יושבת בחצר הבית החדש ששכרנו, עם אבי ובתי

קשרים רבים, על מנת שלא יפגעו בהם פיזית, במהלך כלאם.בתקופת מאסרם, הפסידו את כל עסקיהם. השותף הערבי נעלם ולא ידוע לנו מי השתלט על הרכוש, הממשלה או השותף הערבי. מסע הרדיפות הקיף את כל הקהילה, כמעט שלא הייתה משפחה ,שאחד בניה אל הושלך לכלא, נחטף, עונה, או הוצא להורג. בינואר 1969 הוצאו להורג בתליה 9 יהודים תמימים, ביניהם תלמידי תיכון, באשמת "ריגול" לקול מצהלות ההמונים.חודשיים לאחר שנתלו תשעת היהודים בבצרה, עצרו את בעלי. הוא ישב בכלא 5 חודשים , גם הוא ללא כתב אישום,ללא משפט וללא הגנה.גם במקרה שלו הפעלנו קשרים רבים ומתן שוחד רב כדי למנוע את עינויו.לא עבר זמן רב ואף גיסי נעצר לפרק זמן של 7 חודשים. למעשה, מאז 1967 הרגשנו שאנו במחנה ריכוז. היינו נתונים תחת מעקב מתמיד וחוששים לצאת , אנשים, שהעזו לצאת לקניות או לסידורים ,היו נפרדים ממשפחותיהם מבלי לדעת אם ישובו לראותם. יהודים נעלמו ברחובות ומשפחותיהם לא שבו לראותם. כל שיחה תמימה בין חברים ובני משפחה הייתה עלולה להיחשב בעיני הבולשת כקונספירציה, ולכן חברים ובני משפחה נמנעו מלהיפגש או לשוחח ביניהם, הטלפונים בבתינו נותקו, כך נותקנו גם מכל הקשרים החברתיים ואפילו המשפחתיים. היינו אסירים בתוך ביתנו.לא ידענו מה יעלה בגורלו של כל אחד מאתנו, נוכח המאסרים

הזוג בלאס והילדים בגן ביתם

וההאשמות השרירותיות מחוסרות כל שחר. חיפשנו כל דרך על מנת לברוח.הבריחה.באותה תקופה הגיע סאדאם חוסיין להודנא עם הכורדים , כך נפתחה לנו דרך מילוט בעזרת הכורדים.אנחנו ניצלנו שעת כושר זו כדי להימלט. בידי כיום ,אוסף תמונות גדול מעיראק שהצלחתי להבריח, תודות לעזרתו של שגריר ספרד בעיראק, שאתו היינו מאוד מיודדים. הוא נאות לקחת עבורנו את התמונות וכך זכינו ,שהאוסף הגדול הזה נשאר ברשותנו.כאשר השתחררו כל בני משפחתי מהכלא גמלה בליבנו ההחלטה להסתכן ולברוח . עזבנו את ביתנו על כל תכולתו ונסענו לאזור הכורדי . מאחר ואזור זה היה עתה תחת האוטונומיה שלהם, לא חששנו להישאר שם. ישבנו שם פרק זמן מסוים בתנאים קשים. 15 אנשים הצטופפו באוהל עם מעט מים ואוכל ובלי שירותים . בריחתנו התעכבה ,מאחר והכורדים החלו לחשוש. עקב ריבוי מקרי הבריחה, שבו השלטונות לנהל מצוד סביב הבורחים במעברי הגבול. לכן הכורדים היו צריכים עתה לנהל את מעשיהם במשנה זהירות. במקביל לשהותנו שם נודע לנו על ניסיון בריחה כושל של 200 יהודים. 200 יהודים עזבו את בתיהם וניסו להימלט בקבוצה אחת. הם התגוררו בבית מלון. מישהו כנראה הלשין עליהם. לא ברור כיצד, אבל הידיעה הגיעה למשטרה.. השוטרים הגיעו למלון ואסרו את כולם. על מנת להעלים את כוונותיהם, החלו להשליך את כל חפציהם האישיים ,העלולים להסגיר אותם. השמועות סיפרו ,שאנשים השליכו את כל עדייהם לשירותים. קרעו את כל מסמכי הזיהוי השליכו את תמונותיהם מבעד לחלונות. הם נעצרו לפרק זמן ולבסוף שוחררו. הכורדים , שחששו עתה יותר מתמיד בקשו בכל דרך ל"השתחרר" מאיתנו. באחד הימים פנו אלינו במפתיע ובקשו מאתנו להתכונן ליציאה. לא היה קץ לאושרנו, סוף סוף נעזוב את התופת הזו. אולם בצד גילויי השמחה גם חששנו שניתפס.המסע היה קשה ומפרך,אולם לבסוף חצינו את הגבול ודרכנו על אדמת איראן ומשם הגענו לישראל.דודי שנשאר בעיראק ,דאג לאותם יהודים שנותרו- לברוח. הורי הגיעו שנתיים אחרינו. כמונו ברחה שארית הפליטה,שהמשך חייה בעיראק בשנים הללו היה בבחינת "גיהנום עלי אדמות"