בבאני אביבה (נגיבה רחמני)

עדויות מעירק

נולדתי בעיר כרכוך בצפון עיראק בשנת 14.2.36 , למשפחה בת שמונה נפשות . הורים ,ארבע בנות ושני בנים.
בכרכוך הייתה קהילה יהודית קטנה שמנתה כ-3000 נפש .מרביתה התגוררה ברובע היהודי שכונה בשם  "פריאדי"
הרובע היהודי היה בנוי כהלכה. מרווח ובו בתי אבן יפים.

היינו משפחה אמידה מאוד. אבי עבד כמודד בחברת הנפט  IRAK PATROL COMPANY I.P.C.  ומשכורתו הייתה גבוהה מאד. הוא  נבחר למותצראף בקהילה.

הבית בו התגוררנו היה בית פרטי ובו שתי קומות. הרצפה הייתה מכוסה בשטיחים פרסיים עבודות יד , בתקרה היו תלויות נברשות קריסטל והרהוט היה רהוט מהגוני מצופה בבדי קטיפה. אמי נהגה לנסוע אחת לכמה זמן לערוך קניות בבגדאד.

מאחר ואבי עבד בחברה אנגלית, רבים מאורחי הבית הקבועים היו אנגלים .

האוכלוסייה בכרכוך הייתה אוכלוסייה מעורבת, רובה הייתה תורכמנית וכורדית.  המעוט היו הערבים המוסלמים  . הקהילה היהודית הייתה הקטנה ביותר.אף על פי שרוב האוכלוסייה היתה תורכמנית, תוכנית הלימודים והשפה הנלמדת בבתי הספר הייתה ערבית ולא תורכית. לעובדה שרוב האוכלוסייה הייתה תורכמנית ולא ערבית הייתה השלכה חיובית על חיינו. התורכמנים והכורדים נהגו בכבוד ובידידות כלפי היהודים ומעולם לא פגעו בהם לרעה. יתרה מכך הם הגנו עלינו כאשר החלו המוסלמים הערבים לפגוע בנו בעקבות החלטת האו"ם להקמת מדינת ישראל ובעקבות מלחמת העצמאות.

בשנת 1941, כאשר הממשלה הפרונאצית של ראשיד עלי עלתה לשלטון התארגנו קבוצות של ערבים מוסלמים  בקרבת הרובע היהודי כדי לערוך פוגרום וביזה. אחד האישים הכורדים המוערכים בעיר הגיע למושל ותבע ממנו להגן על היהודים בכל מחיר אחרת ייקחו הכורדים את החוק לידיהם ויפגעו בערבים הפורעים . תביעתו הבלתי מתפשרת ואיומיו השיגו את מטרתם ואכן בכל התקופה הסוערת מאז ועד עזיבתנו לא  אירעו תקריות אלימות ע"י המון מוסת נגד היהודים בעוד שבבגדאד באותה עת היה טבח נוראי .

תקופת לימודיי.

למדתי בבית ספר "אליאנס" שנה ראשונה בגן חובה וכתה א'. מבנה בית הספר ,אחד לבנים ואחד לבנות, נבנה ע" זוג נדבנים יהודים בשם פלורה ואליעזר כדורי. המבנה  היה מפואר מאוד. החדרים היו מרווחים, הקירות כוסו באבני שיש. התלמידים למדו בבית הספר מגיל גן חובה ועד לסיום בית ספר תיכון. בית הספר מומן ע"י הקהילה היהודית ותוכנית הלימודים נקבעה ע"י המדינה.בנוסף לתוכנית  הלימודים הממשלתית למדו בבית הספר ארבע שפות במתכונת רשת בתי הספר של "אליאנס". המורות היו ערביות ותורכיות. עד לשנת 1942 כל היהודים למדו בבית ספר זה. בשנה זו נמלטו פלורה ואליעזר כדורי  והקהילה התקשה לשאת בעול המימון לכן סגרו את שעריו. הממשלה הלאימה את בית הספר והפכה אותו לבית סוהר, שאליו הושלכו עצורים  יהודים וקומוניסטים.

לאחר סגירת שערי בית הספר עברתי ללמוד ב"מדרסת אל שרקייה. ביה"ס ממשלתי שהיה ממוקם בתוך הרובע היהודי.

בשנת 1945 עזבנו את הרובע היהודי ובנינו בית ברובע הנוצרי. מעט מאוד יהודים אמידים הצליחו לעבור ולהתגורר ברובע הנוצרי (אל קוריה).בשל העלויות הגבוהות. זה היה הרובע הכי יפה ומטופח בעיר. יחס האוכלוסייה הנוצרית והתורכית היה טוב.

כשהגעתי לתיכון הייתי היהודייה היחידה בכתה וכל הבנות היו ערביות מוסלמיות. הייתי תלמידה טובה והקפדתי על נימוסים ואסתטיות הייתי מקובלת על חברותיי המוסלמיות  ועל המורות עד לאותו הרגע שנודע על יהדותי.

משנת 1947 חל שינוי דרסטי ביחס הבנות אליי. בכל הפסקה או הזדמנות נהגו הבנות ללעוג לי ,לכנות אותי בכינויי גנאי ולהקניט אותי על כך שהיהודים רוצים להקים מדינה.

פליטים פלסטינאים מגיעים לכרכוך .

6000  פליטים פלסטינאים הגיעו מא"י לכרכוך. המורה נכנסה לכיתה והודיעה שעלינו לעזור לפליטים. היא חלקה שלושה מ' בד לכל אחת מהתלמידות ודרשה שכל אחת מהאמהות תתפור חלוקים לפליטים. אימי כמובן מלאה את ההוראה. הפליטים שוכנו קודם לכן במבנה ציבור ,אולם בהדרגה החלו לתפוס את בתיהם של  המשפחות היהודיות ,שנטשו את המקום. בסוף שנת 1951 תפסו הפליטים הפלסטינאים את כל בתי היהודים ברובע.

יום אחד בשנת 1950 כשההסתה נגד היהודים בעיראק הגיעה לשיאה, הודיעה המורה שביום שבת תהייה בחינה במתמטיקה . היא שאלה שאלה רטורית אם יש למישהי התנגדות. הרמתי את ידי והודעתי "אינני יכולה לבוא כי ביום זה יש לנו חג". המורה נדהמה וקראה לי לגשת אליה.
היא משכה בתנוך אוזניי ואמרה:" מנוולת,אנחנו כבר לקראת סוף השנה ועדיין לא ידעתי שאת יהודייה". אח"כ פנתה שנית לתלמידות הכתה ושאלה בקול : "האם יש עוד תלמידות יהודיות בכתה".

למזלי  הרב היו אילו החודשים האחרונים בבית הספר.

בשנים הללו התגלו מרבצי נפט בשטחים החקלאים של הכורדים בפריפריה של העיר כרכוך. החקלאים לא ידעו את הערך האמיתי של מה שהתגלה בשטחיהם אלא ראו בנפט גורם שהורס את  גידוליהם החקלאים .כשהיו האנגלים באים ומציעים להם סכום כסף או אדמה חלופית ללא נפט הם קיבלו זאת בברכה מבלי לדעת על מה באמת ויתרו. בצורה זו השתלטו האנגלים על כל מרבצי הנפט במקום.

רדיפות היהודים ע"י נציגי הממשלה

מאז 1948 החלה מדיניות מכוונת של השלטונות לרדוף את היהודים. זה החל בפרשת המכתבים. עד 1948 מותר היה להתכתב עם בני משפחה המתגוררים בא"י. ב-15.5.48 כל המכתבים הופנו למשטרה החשאית העיראקית .כך הגיעו גם מכתביה התמימים של אחותי  (שעלתה קודם לכן לארץ בעלייה בלתי ליגלית)אל אבי ובני משפחה אחרים.
מכתבה האחרון של אחותי  כלל 12 מכתבים לכל אחד מבני המשפחה וכן פרח לאמי.
מיד עם קבלת המכתב  עצרו את אבי והוא הושלך לכלא באשמת שווא של ריגול .
כל הסבריו שהמכתבים הם של נערה תמימה לבני משפחתה לא הועילו.
הוא הושלך לבית הסוהר בבגדאד למשך 3 חודשים והמתין למשפטו. שכרנו עבורו עורך דין, אחיינו של נורי-א-סעיד (ראש הממשלה).
במקביל פעלו מנהליו האנגלים  כדי לשחררו. קרוב לוודאי שאלמלא הכסף הרב שנתנו כשוחד וכן עזרתם של האנגלים ועורך דינו היה אבי מושלך לכלא לשנים רבות על לא עוול בכפו כפי שזה קרה לרבים אחרים שלא היו להם האמצעים הכספיים לשחד את אנשי המשטרה.או שלא היו להם הקשרים המתאימים כדי לעזור לשחרורם.

באותה תקופה עשרות יהודים נעצרו והושלכו לכלא בתואנות המכתבים. ארבעה מתוכם נפטרו בבתי הכלא כי לא עמדו בתנאי הכלא הקשים

נטישת הרכוש

את בית הקולנוע המקומי סינמה "אל חמרה" ברח' אלמגידיה הקימו בעלי ואחיו. בניין הקולנוע היה גדול ומפואר.  הוא כלל שני מבנים, אחד קייצי ואחד חורפי. כשנאלצנו לברוח הותרנו את רכושנו שכלל בין היתר גם  את בתי הקולנוע של בעלי ואחיו.

לאחר ששוחרר אבי מהכלא ,ברור היה לו ,שהמשך קיומנו בתנאי פחד ורדיפות אינם אפשריים יותר. הוא ניסה למכור את הבית, אך הדבר נבצר ממנו עקב הוראה של אנשי הדת להימנע מלרכוש את בתי היהודים כי במילא ה יהודים  יאלצו לנטשם. לא נותר לנו אלא לחלק את כל תכולת הבית לשכנינו ולנטוש את המבנה ולעלות לארץ ישראל.