אבי ששון עקה ואמי ,שמחה מנשה אלסייר עקה התגוררו בנאסרייה. שם נולדתי בשנת 1937.
אבי עסק במסחר,הוא היה סיטונאי וקמעונאי של בדים. היינו במצב כלכלי טוב.

למדתי בבית ספר ממלכתי מוסלמי. והחיים בנאסרייה התנהלו כסדרם. האלימות נגד היהודים, שאפיינה את המוסלמים בבגדד ובבצרה, לא גלשה לנאסרייה באותה עת, במיוחד המאורעות ,שקשורות ל"פרהוד" ,שהתרחשו  בחג השבועות 1941. באותה שנה נפטר אבי. נשארנו בנאסרייה עד למאסרו של אחי בן ה-17 ב-1948.

מדוע נעצר אחי?

רעיונות הקומוניזם התפשטו באותה עת בעיראק ,כמו בארצות אחרות, ויהודים כערבים מצאו ברעיונות אילו אפיק  לבטא את שאיפותיהם לחופש ושוויון. רעיונות אלו חדרו לבתי הספר התיכוניים וכבשו את דמיונם של רבים מתלמידי התיכון, ביניהם גם את אחי בן ה-17. רעיונות אילו דברו אל לבו  יותר מהרעיון הציוני, כאמצעי לפתרון בעיית מעמדו של  המיעוט היהודי בעיראק. אחי היה חדור אמונה חזקה כל כך בקומוניזם. שלא ירד לעומק הסיכון הכרוך בכך. התנועה הקומוניסטית הוגדרה ,באותה עת ,כתנועה לא חוקית ודינם של הקומוניסטים היה מאסרים וגם הוצאות להורג.

 לא עבר זמן רב מאז הצטרפותו והוא נתפס בהיותו תלמיד תיכון, נשפט והושלך לכלא לשנים רבות.

בשנת 1950-51 בצעד חריג הורשו לפתע יהודי עיראק לעזוב את ארצם, בתנאי שיוותרו על רכושם ואזרחותם. כל אחיי ניצלו היתר זה ועזבו. למעט אחי, שהיה כלוא בבית  הסוהר, אמי ואני.

אמי סירבה לעזוב את עיראק ולהותיר את בנה לבד בבית הסוהר. ואילו אני הייתי מנוע מלצאת משום ,שעל פי החוק העיראקי. כל  צעיר יהודי מתחת לגיל 18 ,שבקש לעזוב ,היה רשאי לעזוב רק אם הוא מלווה  ע"י אחד מהוריו.

נאסרייה-עיר הולדתי  ננטשה לחלוטין ע"י כל הקהילה העיראקית בשנת 1950-51. אי לכך החלטנו  אמי ואני לעבור להתגורר בבגדד. תחילה התגוררנו בבוסתאן אל-חאס ואח"כ בבתאוין. שם התרכזו רבים מהיהודים שנותרו.

לאחר נישואיי עברתי להתגורר באלהינדיה. אחד האזורים היוקרתיים בבגדד. אזור מעורב של נוצרים ,מוסלמים ויהודים .

השכלתי הפורמאלית הסתיימה בסיום בית הספר התיכון. אך במסגרת עבודתי רכשתי מיומנות רבה ולמדתי בקורסים רבים הקשורים לעבודתי, אשר אפשרו לי להיות במרוצת הזמן החשב הכללי  בחברה פרטית בבעלותו של ארמני בשם גירייה.
המפעל נחשב לגדול מפעלי התפירה בעיראק.הוא העסיק 140 עובדים .
כפי שציינתי, ההשכלה הבלתי פורמאלית שלי הייתה מאוד רחבה ויסודית. וזאת בזכותם
של שני גורמים.
א. תפיסת השלטון ע"י המנהיג העיראקי עבד אל כארים קאסם,שהיה בעל גישה נוחה ליהודים  אפשר ליהודים כמוני לרכוש השכלה.
ב. המעביד הארמני שלי, שביקש לגמול לי על הדרך בה ניהלתי בהצלחה רבה את המפעל שיסד שלח אותי להרחיב את השכלתי בתחום עבודתי.

כשעלה עבד אל כארים קאסם לשלטון הוא בקש לעזור לתעשיינים לפתח את המפעלים. לצורך זה הזמין מומחי כלכלה ומנהל מINTERNATIONAL LIBERL OFFICE . ארגון הקשור לאו"ם כדי להדריך את מנהלי המפעלים. בשל תרומתי הרבה לפיתוחו והרחבתו של המפעל בו עבדתי, אפשר לי בעל המפעל להשתתף בכל הקורסים, שנתנו ע"י הארגון. כך רכשתי מומחיות רבה בתחום החשבונאות,הכלכלה והמנהל.

כדי להדגים את מידת הבקיאות שרכשתי בתחומים אלו אספר שני מקרים :

מקרה ראשון : מוחמד חסאן סלמאן- היה אז שר התעשייה בעיראק וגם מרצה בכיר באוניברסיטת בגדד.במסגרת מעקב אחרי המפעלים השונים זומנו מנכלי החברות וביניהם אני. באותו אירוע הציג בעיה מסוימת ובקש את התייחסות המנהלים,התשובה, שקבל ממני הרשימה אותו והוא, למרות היותו מרצה בתחום ,העיר שמקוריות הפתרון שהצעתי הפתיעה אותו והוא יאמץ אותה.

מקרה שני קשור לנשיא עבד אל רחמן עארף בשנת 1966.

במקביל למפעל שלנו יסדה הממשלה מפעל ממשלתי דומה. אולם כל שנה הוא צבר הפסדים רבים ואילו המפעל שלנו צבר רווחים רבים.

יום אחד הופתעתי כאשר הנשיא, בכבודו ובעצמו, הגיע לראות את המפעל יחד עם אנשי אגודים מקצועיים אחרים. בעל המפעל הארמני ביקש ממני ,בהיותי דובר ערבית רהוטה, להשיב לנשיא מדוע המפעל שלנו רווחי ואילו המפעל הממשלתי המקביל מפסיד.
תשובתי: אחת הסיבות היא , השבתי לשאלתו,שבמפעל שלנו מועסקים  140 פועלים וחמישה פקידים ואילו במפעל הממשלתי מועסקים 200 פועלים ו-140 פקידים.

הנשיא התפעל מהאופן שבו ניתחתי את גורמי הכישלון וההצלחה של שני המפעלים. ביקורו של עראף במפעל והשיחה עמי שודרה באותה עת בטלוויזיה העיראקית במשך 8 דקות.

הצלחת המפעל והתרחבותו עוררה חששות אצל מעבדי הארמני.הוא החל להביע את חששותיו בקול, בעיקר נוכח הפרסום והעניין שהחלו השלטונות לגלות בו.הוא שב ואמר לי שעלינו להיות זהירים, מאחר ושנינו בני מיעוטים בעיראק וידוע לנו מה דינם של מיעוטים מצליחים. הוא חפש דרך למכור בהדרגה את המפעל ולהעביר אותו לחו"ל, במקום, שלא יהיה חשש לחייו או רכושו .
אולם קודם שאפרט כיצד נבואתו הקודרת של מעבידי התאמתה זמן קצר אחר כך, אני רוצה לתאר כיצד חייתי בין הערבים באותה תקופה.

הייתי היהודי היחיד במפעל, שהעסיק רק  מוסלמים או ארמנים. דיברתי ערבית טוב יותר מכל הערבים המקומיים ובהתנהגותי ובמראה החיצוני דמיתי לערבי לכל דבר. פקידי המוסדות לא ידעו לזהות שאני יהודי. בל נשכח שלהיות יהודי בחברה מוסלמית, ששטופה תעמולה אנטי יהודית וישראלית היה דבר לא קל בלשון המעטה. המקרה שהתרחש ב-15.6.67 המחיש את מצבי באותה עת.
התפנית
בוקר אחד ,בעודי יושב בחזית החנות הופיע אחד מבלשי הביטחון שהכרתי.

"פואד, פנה אלי, שמענו שיש איזה יהודי במפעל,תדאג לסלק אותו מהעבודה."  הוא לא ידע שאני הוא אותו יהודי. כשהעמדתי אותו על טעותו, הוא נבוך . ואז אמר לי: " תדאג לא לבלוט בעבודה".
שמעתי לעצתו וארגנתי לי חדר צדדי ,כדי שלא יבחינו בי  ובה בעת הקפדתי לשמור על  פרופיל מאוד נמוך ובלבד להמשיך ולעבוד.אולם במרוצת הזמן גם זה לא עזר לי.

יותר ויותר התחלתי  לשמוע על תחיקה אנטי יהודית. כל בתי העסק היהודים נדרשו למחוק את שמם היהודי מהעסק.
החלו מעצרים שרירותיים  של יהודים, שאת רובם הכרתי אישית. נעצרו כ-40 יהודים, כולם הושלכו לכלא ללא משפט.

בתוך אווירית ההפחדה והמאסרים נגדנו היו  גם מוסלמים אנושיים,  חברים שלא שכחו אותנו בעת צרה. כמו אותו קצין מודיעין,שבערב המהפכה של 17.7.68 לבש את מדיו ובא להגיד לי שלום. יומיים לאחר המהפכה,בקר אותי שנית עם נהגו האישי,תוך כדי שיחה הבנתי שנהגו האישי איבד את שעונו. הסרתי את שעוני ומסרתי לו.

אינני רוצה לשוב ולספר  את סיפור משפטם המבוים של היהודים ותליתם הפומבית והמבזה.
זה חוויה שלעולם אי אפשר לשכוח ואני משאיר לבני משפחותיהם לספר את סיפורם האישי.

עד אז אהבתי את עיראק וראיתי בה את מולדתי. אולם באותו יום מחריד,כאשר שמעתי

את הקריין קורא לבני העם העיראקי לבוא  עם ילדיהם ובני משפחותיהם לחגוג נוכח

גופות התלויות מחד  ואת ההיענות הגורפת של העם מאידך. הבנתי עד כמה אני שונה

מהם בתרבותי.לעולם לא הייתי יכול לחגוג ולשמוח נוכח גופת אדם תלוי , לא משנה מינו,

דתו או מעשיו ועוד להביא את ילדיי לחזות במחזה מזעזע כזה.בבת אחת שנאתי את

האנשים הללו, נשבעתי  לעצמי שאמצא דרך כלשהי לברוח ולא להישאר  בעיראק.

עד שנת 27.1.69 עוד התמזל מזלי והמשכתי לעבוד. כי רבים אחרים כבר פוטרו. הפחד, שהטילו עלינו נתן את אותותיו. אנשים ידעו ,שכל נקישה בדלת  בשעות הערב, מהוה סימן  לכך, שאחד מבני המשפחה עלול להיעצר באשמה כלשהי. אני וחברי  קבענו סימן מוסכם  בינינו: "שתי נקישות בדלת יהיו סימן  לכך שחבר הגיע ולא הבולשת".

הטלפונים נותקו מכל בתי היהודים וכל ביקור של מי מאתנו אצל ידידו או קרוב משפחתו התפרש בעיני הבולשת ,שעקבה אחרינו 24 שעות ביממה, כמעשה חשוד ומיד זומנו לחקירה. לכן נמנענו מלבקר חברים ואפילו את בני המשפחה.

ביום הולדתה של בתי כשחגגתי את האירוע בגן הילדים. הגיעה סועאד, אשתו של  ידידי,צלאח חדד ז"ל,  ובשרה לנו ,שהבולשת הגיעה למשרדו של בעלה ולקחה אותו  ואת בנה בן ה 17 . ידידי חדד היה סוחר בדים.העובדה שהחלו לעצור אנשים מתחום הטקסטיל בשרה רעות. הבולשת החלה עתה להיטפל לעובדים בתחום זה.

את אשר יגורתי בא לי, כעבור מספר ימיים הגיע נציג הבולשת למפעל וביקש ממני להתלוות אליו. הסתבר לי מאוחר יותר, שבמקביל נשלח איש בולשת לשדה התעופה להמתין למעבידי ג'יראיר,שהיה בכנס תעשיינים במצרים ועמד לשוב ביום שני, הוא היום שנעצרתי. התמזל מזלו ובאותו היום החליט מטעמים אישיים  לעכב את שובו ולשוב למחרת.וכך ניצל מידיה של הבולשת. כי בעקבות מעצרי לא שב כלל לעיראק והותיר את כל נכסיו.

נלקחתי  ל"אלבייאע" ,תחנת משטרה, שאנשי הבולשת השתלטו על חדריה העליונים. ושם חקרו את העצורים היהודים. כלפי חוץ תפקדה המשטרה באופן רגיל ,כדי שאף אחד לא יבחין במעשיה בחלקו העליון של מטה המשטרה.

מעצר ללא כתב אישום

כשהגעתי למעצר  קשרו את עיני למשך 21 יום, לא ידעתי מדוע אני עצור ומה סעיפי האשמה, כי לא הוגש כלל כתב אישום.
בנוסף למעצרי השרירותי, מנעו אנשי הבולשת כל מידע על מקום המצאי או מצבי מבני המשפחה.כזה היה גורלי וגורל כל חבריי העצורים.

אשתי ואמי, החלו בתהליך ה"קפקאי" של חיפוש אחרי בכל תחנות המשטרה ובבתי הסוהר.אך לשווא. בכל פעם היו הפקידים נשבעים להן שלא ראו אותנו, למרות שידעו היכן אנו.
באחת הפעמים  הן הגיעו גם לתחנת המשטרה "אלבייאע".  שמעתי את קולותיהן כשהן  מתחננות  לשוטרים שיאמרו  להן רק אם אני חי או מת , אך לשווא .השוטרים הכחישו את עובדת היותי כלוא במקום.
וכך נותרתי  עצור ימים רבים, מנותק מכל קשר לבני המשפחה. לא פלא שבמרוצת הזמן הן היו משוכנעות שנרצחתי, כפי שקרה ליהודים רבים שנעצרו ולא שבו.

כעבור זמן לא רב הגיע משלוח חדש של עצירים יהודים, ביניהם: יצחק  ויוסף זלכה,יוסף גנגנה,סעיד חורדון,כמאל אברהם ,משה חי חכם בנימין ועוד.הם נדהמו לראותני בחיים.
במשך 21 יום ישנתי על רצפת בטון,כשנעליי משמשות אותי ככר.

יום אחד זומנתי ע"י אחד החוקרים ,שם נאמר לי שבעייתנו נפתרה אך לא הסביר כיצד ובמי מדובר . השתמע מדבריו שאני וחבריי עומדים להשתחרר. שבתי לחדרי ובישרתי לחברי את החדשות. קריאות שמחה נשמעו. בקשתי מחברי להתאפק, כי עדיין לא האמנתי, שאכן הם עומדים לשחרר אותנו.
למחרת הגיע שוב החוקר ואמר:

" מצטער, אבל ההחלטה שונתה ואתם מועברים לתא עצירים אחר."

שינוי ההחלטה הממה אותי, תקוות החופש שהתעוררה בנו נמוגה בן לילה ועתה הם כנראה רוצים להוציאנו להורג.

שוב קשרו את עיני ועיני 14 חבריי, העמיסו אותנו על מכונית מתים והביאו אותנו לקאסר אל נהייה

קאסר אל נהייה כשמו כן הוא, הוא ארמון ה"סוף". השם  במשמעות זו ניתן ע"י גנרל קאסם,אות לסופה של משפחת המלוכה.

מיד בהגיענו  למקום הושלכנו לצינוק. הצינוק היה כל כך קטן, שכדי להתיישר היינו צריכים לעמוד על הברכיים. כשראיתי את הצינוק הייתי משוכנע שהכניסו אותנו לקבר. לצינוק שלי השליכו עוד יהודי ,שהואשם בחברות בתנועה הקומוניסטית. אסיר זה,שהיה "דייר" ותיק בבתי הסוהר, התחשל עם הזמן והוא  שנסך בי כוח להחזיק מעמד ,בתנאים הלא אנושיים, ששהיינו בם.

יום אחד קראו בשמו של אחד ממכרי, יצחק דלל, לא שמעתי טוב וסברתי שקוראים בשמי, נעניתי אינסטינקטיבית לקריאה ,בתגובה חטפתי חבטה חזקה על אוזניי,שגרמה לי לחירשות במשך שבועיים.

במקרה אחר, פנו אלינו החוקרים ושאלו אותנו ב"רוח טובה": ".מי מעוניין לתת יפויי כוח לבן משפחתו בתקופת  שהותו בכלא." אני וחבריי לא האמנו ל"טוב לבם" של החוקרים ולכן לא הגבנו,לא כן עשה יחזקאל רפאל יעקב .הוא הגיב בחיוב לבקשתם. התוצאה לא אחרה להגיע.הם כלל לא לקחו ממנו  יפויי כוח כפי שהבטיחו, אלא הוא נלקח לחדר אחר ושם  הם כיבו סיגריות  על כל חלקי גופו במשך כל הלילה .באישון לילה כשהיה כבר שבר כלי הושלך לצינוק. עד היום אני שומע בבעתה את צעקות הכאב של האומלל.

 במקרה אחר זומנתי לחוקר, שהציע לי  שוב ב"רוח טובה",  למסור לו רשימה של מרגלים יהודים ובכך לקנות את חירותי. לא הכרתי אף יהודי שריגל, היהודים היו כל כך מעטים, הם הורחקו מכל תפקיד או מקום ממשלתי או צבאי. יתרה מזו הם אהבו את עיראק וראו בה את מולדתם. השבתי שאין לי רשימה כזו  ואני מוכן למות ובלבד לא להטיל אשמה בחפים מפשע. .

חודש וחצי לאחר מכן , זומנתי פעם נוספת לחקירה. (בתקופת מעצרי, הצלחתי להשיג כדורי "וליום"(כדורי הרגעה) למקרה שיוציאו אותי להורג), באותו  יום היו לי חששות שהם עומדים להוציא לפועל את זממם. לכן בלעתי 4 כדורי ואליום והגעתי "מסטול" לחקירה.

כאן חכתה לי הפתעה. החוקר היה חדש, הוא החל לדפדף בתיקי האישי והתחיל לגחך. אין כלום נגדך בתיק. "אז במה מאשימים אותי" שאלתי? "בהברחת כספים", השיב! נשמתי לרווחה. אם מאשימים אותי בכך ולא בריגול, יתכן ויש שביב של תקווה שאוותר בחיים.

נחקרתי שעות רבות על כספי המפעל בו עבדתי .לבסוף, משראו שאין כל פסול במעשי ,הבטיח לי החוקר, שעוד שבועיים אשוחרר. השבועיים הפכו לארבעה חודשים.

שקלתי 102 ק"ג כשנכנסתי לראשונה לכלא ושוחררתי שאני  שוקל 72 ק"ג. השחרור נעשה באמצעותו של מכר עיראקי ,שהפקיד 5000 דינאר ובתנאי שלא אשוב לעבודתי. אמנם איבדתי את מקור  פרנסתי ועברתי חוויות קשות בכלא ללא סיבה. אך למרות הכול, התמזל מזלי ויצאתי מהתופת הזו בעודי בחיים ושלם בגופי וברוחי, כשרבים וטובים ממכרי לא זכו לכך.

הבריחה.
משיצאתי, היה ברור לי שהמשך קיומי בעיראק הוא בלתי אפשרי. השלטונות השתמשו בכול דרך אפשרית, כדי לערער את בטחוני הכלכלי,החברתי והפיזי. הם לא הותירו לי שום סיכוי להמשיך את קיומי במדינה. מאידך  הם סגרו בפני את שערי היציאה.

הבריחה הייתה כרוכה בסכנת חיים. השלטון הפעיל רשת עניפה של שוטרים כדי לעקוב אחרי ואחרי בני משפחתי .

מאחר ורצון הבריחה הפך לנחלת כלל היהודים. התחלתי לשמוע על ניסיונות שונים של הימלטות שלא צלחו. הראשון, שהצליח לממש זאת היה ידידי פואד סודאי. הצלחתו הציתה את דמיונם של רבים ,שחיפשו אף הם דרך חשאית להימלט.

קבוצה של כ-200 יהודים שניסתה לברוח נתפסה על גבול  כורדיסטן . אני, חבריי זוהייר וחכם וכן עו"ד יעקב עבדל אל עזיז (הרוג מלכות) פעלנו יחד באמצעות שוחד ושחררנו אותם.

מששבתי הביתה, פגשתי את גיסי ,שסיפר לי על פגישה מענינת שהייתה לו בכורדיסטן עם "בראזני" . האיש אמר לו, שכל היהודים שרוצים לברוח יתארגנו והוא ימצא דרך להבריחם. לא האמנתי ל"סיפור". אך גיסי  החליט לנסות לממש את ההבטחה. ואמנם ההבטחה קוימה והוא וכמה מבני משפחתו הצליחו לברוח בדצמבר 1970.

המשכתי בחיפוש אינטנסיבי אחר דרך מילוט. כשהשלטונות אפשרו לפתע לקשישים בני 75 ומלעלה לקבל דרכון ,ניצלנו שעת כושר זו  ושלחנו את אמי וחמי ז"ל לישראל.

דווקא בימים קריטיים אלו הרתה אשתי ,דבר שהקשה על סיכויינו למצוא מבריח. בעידודו של חברי צלאח חדד ז"ל החלטתי להסתכן ולברוח עם אחיו.

לפני שעזבנו בדרכינו לארביל , נעלנו את הבית בדמעות. זיכרונות ותרבות  של 2000 שנה נשארו מאחורינו. מקום הולדתנו, כל השורשים שלנו, וכך לברוח כמו גנבים בלילה. מרוב התרגשות השארנו כספים בבית ויצאנו. כשאיננו יודעים מה יעלה בגורלנו.

 קניתי כרטיסים לרכבת הנוסעת לארביל.  מסלול הבריחה של אותם ימים בעזרתם של הכורדים.בדקתי בספר הנוסעים אם יש נוסעים יהודים(סימן שהם נוסעים עם מבריח) משהסתבר שכן, דחקתי את עצמי ומשפחתי למחלקה שלהם ונצמדתי כל הנסיעה אליהם.

משהגענו לארביל המשכתי בדרך  על פי ההוראות שקיבלתי מידידי. נסענו במונית עם נהג כורדי עד "דרבנד",נשארנו שם 48 שעות, משם המשכנו בלילה   עד לגבול פרס. חצינו את הגבול ליד עיירה קטנה בשם "חאנה" שם קיבלה את פנינו המשטרה החשאית הפרסית. הם תיחקרו אותנו על המצב בעיראק.(באותה עת איראן הייתה ארץ ידידותית לישראל) והמשכנו בדרכנו לאיראן. בגלל הריונה של אשתי קיבלנו היתר מיוחד לטוס לטהרן ומשם הגעתי לישראל ב-9.8.71.

כמונו, בדרכים לא דרכים עזבה שארית הפליטה  את עיראק.

כך רוקנה עיראק את כל אזרחיה העיראקים היהודים.