זה היה גורלו של אחד מגדול אוהביה של עיראק והעם העראקי, אשר האמין בכל לבו כי ברית אחים מאחדת בין כולם תוך התכחש למציאות הנוראה ,שפקדה את היהודים בעיראק  וסירב בכל תוקף לעוזבה בדרך לא חוקית. הוא סירב לעזוב או להתיר לנו לברוח בדרך לא חוקית.
כל תחנוניה של אמי וילדיו לא הועילו,.

מדוע לא ברחנו יחד עם כל היהודים שברחו בשנת 1959-51 .נסיבות משפחתיות. אמי הייתה אז בהריון  אתי ואבי שכנע אותה, שבנסיבות כאלו עלול להגרם נזק לעובר.כך נשארנו בעיראק.
6000 יהודים נותרו אחרי ש130,000 נמלטו ב-1950-51. במלחמת ששת הימים נותרנו קהילה בת 3500 יהודים.

לרוב חיינו בפחד, אבי היה משפטן ברוך כישרונות וידוע . הוא עבד בעיקר עם לקוחות ערביים והיה לו חוג לקוחות גדול וידידים רבים בקרב המערכת המשפטית, שהוקירו את עבודתו המקצועית.אולם בעת צרה כולם נטשו אותו או שלא היה בידם לסייע.
תמיד ביטל את חששותינו ופחדנו. הוא היה בטוח בטחנות הצדק העיראקי. אהבתו לארץ זו ואמונתו באל העניקה לו כוח עמידה איתן ביחס לחומרת האירועים שהתחוללו סביבו.

החמרה רצינית ביחס ליהודים החלה לאחר הפסד מדינות ערב במלחמת ששת הימים. במיוחד היה צריך להסביר לציבור את ההפסד של גדודים עיראקים, שהשתתפו בלחימה.
כמו תמיד המיעוט היהודי  היה הקורבן. השלטונות ביקשו להסיט את זעם הציבור מהם לעבר היהודים ולכן הם החלו להפיץ שמועה לפיה יש גייס חמישי בעיראק והכוונה ליהודים  והם אילו שבגדו בעיראק וגרמו לכישלונה.

די  היה באמירה זו כדי לתת אור ירוק למחול שדים של העיתונות,אנשי דת, אנשי עסקים ,מורים וסתם אוכלוסיה כדי להתחיל לרדוף ולהתנכל ליהודים.

הוראת פינוי

גרנו בבית סבי, הוא נאלץ לעזוב את ביתו,כאשר נשללה ממנו  אזרחותו למען היתר יציאה לישראל  ב-1951. אנחנו המשכנו להתגורר בבית תמורת תשלום דמי מפתח למדינה.
אחרי מלחמת 1967 בהמשך למדיניות האנטי יהודית ,קיבלנו יום בהיר הוראה לפנות תוך חודש את הבית ולחפש מקום מגורים אחר.
מצבנו הכלכלי היה אז בכי רע. מאחר ואסרו על ערבים לעבוד עם יהודים, מצא עצמו אבי מחוסר עבודה. כל לקוחותיו הערביים נטשו אותו. חיפשנו יחידת דיור  קטנה וזולה שתהיה בהישג ידינו . מצאנו לבסוף יחידת דיור ששטחה היה כרבע משטח הבית הקודם.כולנו הצטופפנו  בדירה זו ושילמנו עבורה שכר דירה מלא.

 אני סיימתי אז את לימודי התיכוניים, מאחר והיה איסור לקבל יהודים לאוניברסיטאות, חיפשתי מקום עבודה. גם אופציה זאת הייתה סגורה בפני, לכן ניצלתי את העובדה, ששם משפחתי הוא עבד אל עזיז, שם משפחה ערבי טיפוסי, כדי למצוא עבודה. עבדתי פרק זמן קצר עד שגילו את זהותי היהודית ומיד פוטרתי. כך היה בעוד מקומות עבודה. זנחתי גם את האפשרות הזו.

השמועות על מעשי הרצח ההתעללויות בקורבנות יהודיים התפשט בקהילה.
קרוב משפחתי, נסים יאיר חכם, עלם חמודות מהאצולה היהודית ,נחטף ממקום עבודתו . כעבור כמה זמן החזירו את גופתו חרוכה  .לימים נודע מאסירים אחרים ,שהחוקרים העבירו  מגהץ לוהט על גופו, תלו אותו על מאוורר תקרה ועינו אותו בעינויים שקשה לתאר.
היהודים כל כך פחדו , שרובם הגדול הסתתרו בבתיהם. לא כן אבי.
תלמידים שנשלחו לבתי הספר רעבו ללחם. הקהילה היהודית שלחה ארוחות  בסתר כדי להאכיל את התלמידים.
הילדים היו קורבן מתמיד של התנכלויות והצקות של הילדים הערבים מחוץ לכותלי בתי הספר היהודיים. קיבלנו מכות, לעגו לנו, נידו אותנו ואיימו עלינו ואין לאן לבקש עזרה.

משפטי ראווה התנהלו בטלוויזיה וברדיו. המשפטים התנהלו בדר"כ בדלתיים סגורות וקטעים ערוכים וחלקם מפוברקים היו משודרים בשעות הערב. לא  הייתה לאומללים הגנה משפטית, לא עדים, הכול נגבה באמצעות  עינויים ,שאף בן אנוש לא יכול לעמוד בהם.

גזר הדין היה תפור מראש וכל המשפטים היו בעצם הצגה מבוימת לתקשורת העולמית.

אחרי התליות ההמוניות של היהודים, ובעקבות ביקורת עולמית על מעשה הזוועה. ניסו השלטונות לרכך את הביקורת והודיעו ,שהם מוכנים להתיר למי שמעוניין לקבל דרכון .
רצנו הלוך ושוב למשרד הפנים ,אולם הם רק טרטרו אותנו ,לעגו לנו והשיבו את פנינו ריקם.
הייתי בת 20 כאשר החלטתי לברוח בכל מחיר. לא הכנסנו את אבי בסוד העניינים כי ידענו שהוא יתנגד לכך בכל מחיר. לאחר שלא קיבלתי דרכון יציאה , ולאחר ששמענו שמשפחת מקס סודאי הצליחה להימלט זה נתן  לנו זריקת עדוד לנסות לחפש מוצא גם בעזרת בריחה.חיפשתי את הדרך לברוח באופן לא חוקי. מעשה זה היה כרוך בסיכון מהרבה היבטים. מאחר והיו הלשנות רבות, כל אדם, גם אם הוא שכן או ידיד טוב היה בבחינת איום .
ידיד טוב שלי שריחם עלי ,בראותו עד כמה אני שרויה בדיכאון, החליט לעזור לי. הוא קישר אותי עם מבריח מהימן וכך אני ואחי,בידיעתה של אמי בלבד יצאנו לדרך. נפרדנו מאבי כאילו מעשה של שיגרה, ועזבנו את הבית.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבי.

הבריחה הייתה קשה וכל הדרך פחדנו שניתפס, קיבלנו סימן זיהוי לא ברור וזה היה אמור לשמש לנו מורה דרך כיצד להגיע למבריחים.
נסענו במונית,(כמו וואן) ישבנו במושבים האחרונים כדי שלא יבחינו בנו. הנסיעה ארכה שבע שעות ומדי עשרות ק"מ עצרה אותנו המשטרה וביקשה אשרות מעבר. למזלנו בגלל שישבנו במושבים האחוריים לא הבחינו בנו והסתפקו בבדיקת הנוסעים שישבו במושבים הקדמיים. כך הגענו למקום היעד, לסולימניה. נאמר לנו שבתחנה המרכזית ניגש לאדם שיש לו פרח על דש החליפה והוא יוביל אותנו לבית סמוך מסגד ישן . לא היה לנו לא שם, לא כתובת ,לא תמונה ולא טלפון.

ביקשנו מהנהג להסתובב בעיר בתקווה שנבחין במסגד ולהפתעתי העיר היתה גדושה  במסגדים , דבר שהקשה על זהוי המטרה. הנהג החל לחשוד. לאן פניכם מועדות?לאיזו כתובת להגיע? (באותה עת כל נהג מונית שיתף פעולה עם המשטרה החשאית). משראיתי ,שאנו מעוררים את חשדו של הנהג, ירדנו ליד המסגד הישן הראשון שנקרה בדרכינו.  התמזל מזלנו וזה היה המקום  ,שהיינו אמורים לרדת.

מיד עם ירידתנו נגשו אלינו אנשים וביקשו מאיתנו להתלוות אליהם. ברגע הראשון חששתי , כי הם לא הזדהו, אולם נרגעתי כאשר הגעתי לדירה ומצאתי בה  עוד משפחה יהודית .

נסענו בג'יפ, אח"כ עברנו לרכב על חמורים. בדרך, המבריחים ניסו לסחוט מאיתנו עוד כסף, אולם בסופו של דבר הגענו לנהר בשלום . חצינו אותו לצד השני לעבר איראן דרך הנהר וכך נמלטנו מהתופת העיראקי. היינו מאושרים אך גם עצובים, הותרנו שם את הורינו ואחותי.

מיד עם היוודע דבר בריחתנו, הוזמן אבי למשטרה ותושאל על מעשינו. אבי טען בצדק ,שהדבר נעשה בלי ידיעתו. לבסוף שוחרר.
הוא נעצר שנית אחרי מספר חודשים עם עוד קבוצה של יהודים וישב במשך חודשיים  בכלא מבלי שאמי ידעה היכן הוא נמצא.רק כעבור פרק זמן איתרה אותו אמי באחד מבתי הכלא. גם בפעם הזו התמזל מזלו והוא שוחרר מהכלא.
אולם כל הסימנים מבשרי הרעות הללו לא גרמו לו לשנות את דעתו.

משראתה אמי, שהצלחנו לברוח, שבה וביקשה מאבי לברוח, אולם לא רק  שסירב , אלא איים עליה ,שאם תעז לעשות זאת ותיתפס הוא לא יבוא לעזור לה בבית הכלא. עד כדי כך היה מחוייב לחוקים.
אמי לא שעתה לדבריו וביולי 1971  לקחה את אחותי הקטנה וברחה דרך מעברי הכורדים בצפון.

כך נותר אבי לבד, עד שנעלם ולא נודע מקום קבורתו.