נולדתי בעדן בשנת  1927ועליתי לישראל רק בשנת 1953. אשתי עזבה את עדן קודם לכן והבטיחה לחזור, אולם ברגע שעזבה את עדן והגיעה ישראל סירבה לשוב. כך נאלצתי לעזוב בחפזון ולבא לישראל.למרות  שהייתי עסוק בתקופה זו בטיפול ביהודי תימן שנותרו במקום.

אבי, בצלאל הווארד, עסק בעדן  בצורפות, הייתה לו חנות, באזור הערבי ,לדברי זהב. הוא ועוד מספר  סוחרים יהודים. היה לנו בית פרטי במרכז העיר עדן. ברחוב Street no. 2 אח"כ קראו לרחוב  Banin            Street , המצב הכלכלי תחת החסות הבריטית היה טוב.

סיימתי ביה"ס יסודי יהודי ואח"כ נשלחתי לביה"ס פרטי בניהול אנגלי במגמת  מסחר והנהלת חשבונות. סיימתי את ביה"ס, שהיה בעצם גם ביה"ס תיכון  רגיל וגם ביה"ס מקצועי. למדתי קצרנות, הדפסה והנהלת חשבונות.
בשנת 1947 התקבלתי לעבודה בבית המשפט. הייתי היהודי הראשון שהתקבל לעבודה זו. בעקבותיי התקבלו עוד שני יהודים לעבודה בבית המשפט.
עבדנו שם אנגלים ,ערבים מוסלמים והודים לא מוסלמים יחד ובשיתוף פעולה.

באופן כללי היחסים היו טובים עד הפוגרום ,שבו גילו שכנינו הערבים את יחסם האמיתי כלפינו. רק אז הבנו עד כמה קיומינו במקום אינו בטוח.

מיד לאחר ההכרזה באו"ם על חלוקת א"י. הערבים החליטו על שביתה כללית, כאות הזדהות עם ערביי פלסטין.
אולם למעשה הייתה זו רק אמתלא למה שעשו מאוחר יותר המפגינים והחיילים הערבים בשכניהם וחבריהם היהודים.

הבריטים, שביקשו לקדם כל תרחיש שלילי אפשרי ,הורו לנו להסתגר בבתינו בתוך הרובע במהלך השביתה הכללית. וכך עשינו. כולם ללא יוצא מהכלל הסתגרו בבתיהם. פורעים ערבים, שהסתובבו עם מוטות ובקבוקי תבערה, התקרבו לרובע וניסו לפגוע בנו. אולם אנחנו היינו ערוכים למצב זה והצלחנו להניסם.

הבריטים שחששו מפני טבח בציבור היהודי, הביאו תגבורת להגן על הרובע. הם הביאו את היחידה הערבית הבדואית A.P.L. . שתשמור על היהודים מפני הפורעים הערבים.

היחידה הערבית ראתה בזה הזדמנות פז להשתתף בפרעות. היא אפשרה לכל האספסוף להיכנס לרובע.

נותרנו חסרי אונים, מותקפים ע"י המונים, שחדרו לבתינו בעודנו מסתגרים שם, שרפו את הבתים, החנויות ובתי הספר ונלכדנו בתוך להבות האש.אנשים ניסו להימלט מהגגות או דרך כל פתח אפשרי ,אבל החיילים הערבים עמדו עם רוביהם ערוכים, וכל מי שניסה לברוח נורה ונהרג על ידם. היה זה טבח במלוא מובן המילה.

במשך יומיים נערך הרג זה עד, שהאנגלים מהרו והחליפו את היחידה הערבית ביחידה אנגלית להגנה על הרובע ורק אז נפסק הטבח.

ההרס היה עצום, הטראומה הייתה קשה, כיצד שכנינו הערבים ,שחיינו אתם שנים רבות יכלו להחליף את עורם במהירות שכזו ולהפוך לחיות טרף שכאלה.

במשך חודשיים חששנו לצאת מהרובע, שמא יאונה לנו רע. המצב הכלכלי החמיר מאוד. חששנו ללכת לשוק. בחסות הבריטים הלכנו למרכז העיר כדי להצטייד במזון בסיסי.
היה זה הלם נורא, עשרות מידידנו נהרגו, בתיהם של רבים נשרפו ורבים נתרוששו עקב כך.

רוב יהודי עדן הבינו שלא יוכלו להישאר במקום. הם דרשו לצאת מעדן, אולם ישראל עכבה את מתן האשרות. בהיותי פעיל עלייה, ידעתי שממשלת ישראל מבקשת לעכב את יציאת יהודי עדן , כי הם היחידים שמסוגלים לשמור על הפליטים מתימן, ששהו באופן לא חוקי בעדן  ונתמכו על ידנו. אולם תושבי עדן היהודים לא ראו בעין טובה את העובדה, שיציאתם עוכבה במיוחד נוכח הטבח הנורא בעדה.

רוב יהודי עדן הצליחו בסופו של דבר לעזוב את עדן בשנת 1949. תנאי חייהם בארץ היו קשים והדים על כך הגיעו לאחיהם בעדן.

רוב היהודים לא הצליחו למכור את רכושם ונאלצו לעזוב חסרי כול, כך גם אבי, שעזב את חנותו וביתו על כל תכולתם.
חלק מעשירי עדן נותרו במקום למרות הסיכון הרב בתקווה לממש חלק מרוכשם. אני נשארתי לבד בעדן כדי לעזור בעלייתם של יהודי תימן.  ורק ב-1953 הגעתי לישראל.

ב-1967 הגיעו ידיעות לשירותי המודיעין האנגלי, שהערבים מתכוונים לעשות פוגרום נוסף במעוט היהודי שנותר. הם ביקשו מכולם להתכונן לפינוי מהיר. בשעה 12 בלילה, התרכזו כל היהודים והובלו ע"י חיילים בריטיים לשדה התעופה והוציאו אותם בחפזון מעדן. חלקם נסעו לבני משפחותיהם בלונדון וחלקם הגיעו לישראל. כולם לא הצליחו לממש דבר מכל רכושם, אני לא הייתי נוכח באירוע זה, אולם סיפר לי על כך עד ראייה בשם שילה דוד.

לזכותם של הבריטים ,שהצילו את המיעוט היהודי שנותר מטבח נוסף.